מגיד דבריו ליעקב · פרק נ״ב, א׳

ומל ה' את לבבך. הנה אנו רואין שמחמת אהבה ושמחה אין נראית הגדלות למשל בעת שיש למלך חדוה ושמחה רבה אזי יכול לבא לפניו אף מי שלא היה ראוי להכנס לפניו בלא"ה וכן עבדיו כשיש להם שמחה אזי אין גדלות המלך ומוראו ניכר עליהם אעפ"י שבודאי יש להם מורא ובושה מלפניו אעפ"כ אינה בהתגלות ואינה נראית וניכרית כי השמחה מכסה עליה והנה לכל דבר צריך להיות שורש והענין ע"ד יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו פי' שלכאורה אין העולם כבודו ית' שהוא א"ס ב"ה בב"ת ואין כל העולמות נחשבים לנגדו כלום אך נודע שהויות העולמות הי' ע"י שצמצם א"ע כו' והניח גדולתו הבב"ת וצמצם א"ע וברא את העולמות והנה סיבת הצמצום והנחת גדולתו ית' ע"י שכפה במעשיהן של צדיקים והשעשוע שיקבל מהם ובשביל זה ברא העולמות כמבואר במ"א. וז"ש ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור שלכאורה קשה שלא נעשה כמאמרו שאמר יהי וכתיב ויהי וידוע שהוא בכ"מ לשון צער אך הנה הצמצום נק' אלהים והצמצום ג"כ צורך לעולמות שבלעדיו לא היו יכולין לקבל האור הא"ס ב"ה והיו בטילין ממציאות וז"ש בראשית ברא אלהים פי' בתחלה הי' הצמצום שבלעדיו לא היה יכול להיות הבריאה מחמת חסרון המקבלין וז"ש ויאמר אלהים יהי אור ר"ל הצמצום והאור וזהו ויהי אור ודוק. ובמ"א מפרש הענין יותר.