מגיד דבריו ליעקב · פרק ל״ג, א׳

ויפגשהו בהר אלקים. הנה העוף הנקרא ראה הוא מעבר את נקבתו בראי' והסתכלות בלבד, ומזה יצא לנו מופת גדול שבכל דבר או מקום שאדם מחשב הרי כל חיותו מצומצם באותו דבר או באותו מקום לבד ואינו רק שם, כי ההסתכלות הוא כלי להמחשבה ויש על זה כמה מופתים, וממילא אם חיותו מצומצם שם הרי כל מדותיו וגופו שם כי שדי נופו בתר עקרא. והנה ישראל כשעלו במחשבה קדומה התענוג והשעשועים שעתיד לקבל מישראל לפניו ית' הנה המבין יבין שזה בעצמו עצם הצמצום, שכיון שהתחיל לחשוב תענוג שיקבל מישראל שהם עתה מוגבלים שיש להם גבול וכל מקום שהמחשבה שם החיות מצומצם גם כן, עד"ז גם כן כאן כשעלה במחשבה היא ית' צמצם עצמו כ"י ועי"כ נעשו ישראל שאלולי הצמצום לא היו יכולין להיות העולמות האלו ולהיות בתוכם ישראל שהם עתה אך כשהי' הצמצום אז היו העולמות יכולים לסבול ונעשה הכל הגם שלכאורה נראה שמה שישראל עלו במחשבה זו היא מדת אהבה וחסד ותענוג שאהבם ומחמת אהבתם ברא את העולמות והצמצום בחי' דין הנה באמת זהו הפירש אהבה דוחקת את הבשר שמחמת אהבה לדבר מצמצם את עצמו רק לאותו דבר.