מגיד דבריו ליעקב · פרק ט״ו, ה׳

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

שיר השירים אשר לשלמה. ע"ד בעמדם תרפינה כנפיהם כי כשאנו מדברים לפני הש"י באהבה ויראה אנו עושין פעולות גדלות וחנה מדברת על לבה פירש וחן ה"ה מוצאות הפה כשהם מחוננים לפני הקב"ה מדברת הם נדברים על לבה כביכול למעלה מעולם המחשבה. וזהו ואתחנן אל ה' וא"ת הם כ"ב אותיות חנן חננתי אל ה' בעת ההיא לאמר. דיש כ"ח עתים י"ד טובות וי"ד רעות. וזהו בעת ההיא עת שהוא נוקבא דהיינו עת רעה לאמר הבאתי לעולם המחשבה. אמירה הוא לשון מחשבה בלב כנפים נקרא מה שהולכין ממדריגה למדריגה לעבודת הש"י וזה בעמדם ישראל בתפלה תרפנה כנפים שהמלאכים אומרים בלבם שעבודתם אינו כלום נגד עבודת בני אדם כי מלאך הוא גדול כמו שליש העולם והאדם הוא הקטן. וכאשר האדם הוא מדבר באהבה ויראה שהלא השכינה משתוקקת לדברים אלו. כמו האם המשתוקקת שידבר בנה דבר של שכל כדי שתחשב בפני בעלה. כך כשהדיבורים באין למעלה מכח האדם מקושטים בזה הכח נולד התפארות גדול והמלאכים אומרים מי כעמך ישראל גוי אחד ולכך עדיף שיאמר תיבה אחת בתפילה באהבה ביראה כי זה מעורר שכל המלאכים אומרים שירה להקב"ה. וגם הוא מעורר כל העולמות כשהוא עובד הקב"ה כל העולמת עובדין אותו ית'. וזהו כשהאדם אומר למטה שיר א' מעורר השירים למעלה שירים הרבה אשר לשלמה אשר הוא לקב"ה דהיינו בדו"ר כי בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא.
נחלת הכלל · Maggid Devarav leYa'akov, Koretz, 1781

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך מגיד דבריו ליעקב, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.