מחשבות חרוץ פרק ח׳, ז׳

וכך המשפט מי שתולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים כמה שכתוב (ברכות י' ע"ב), והיינו דאם הוא מחשיב השתדלותו לכלום אם כן הוא נפרד עדיין מהשם יתברך וכל זמן שלא הגיע לדביקות הגמור אין השתדלותו כלום עדיין על האמת והשם יתברך מראה לו דהכל ממנו, ועל דרך ששמעתי על מה שכתוב בריש פרק כיצד מברכין כתיב לד' הארץ ומלואה כו' כאן קודם ברכה כו' דהברכה הוא הכרת האדם שהכל מהשם יתברך וקודם שיכיר זה וסבור שהוא שלו אז הש"י אומר הכל שלי אבל משמכיר ומוסר הכל להשם יתברך אז השם יתברך מוסר הכל לו הארץ נתן לבני אדם, ולכך כאשר חושב שהוא חכמתו וגבורתו אין מקום להתהלל כלל דהשם יתברך אומר דהכל ממנו שהוא בראו כך חכם גבור ועשיר. וכן מי שהוא צדיק גמור הוא שהשם יתברך בראו כך דברא צדיקים, אבל בזאת יתהלל כשמכיר שהכל מהשם יתברך אז השם יתברך אומר שהכל של האדם דהרי מסר הבחירה לבני אדם, ורשעים נדמה להם כחוט השערה כי אצלם היה קל לכפות ועל כן בוכים שלא כפוהו, והזוכה למדריגת בעלי תשובה ולבכיה זו בחייו עד שישוב אל ד' וירחמהו אז יזכה למדרגות חכם גבור ועשיר שיוכל להתהלל בהם, והוא הכתר שם טוב העולה על גביהן על ידי האור הבא מתוך החושך, ועל זה היתה עיקר בריאת העולם שהיה לתלות בהשתדלות בני אדם ושהם זכו למה שזכו כדי שלא יאכלו בעולם הבא מנהמא דכיסופא והיינו רק על חשוכא הקודם, ועל כן היה מקום לטעות דהשם יתברך חפץ במעשיהם כדי לשוב אח"כ, ובאמת האלקים עשה את האדם ישר ובחר במעשיהם של צדיקים ושלא יחטא האדם בפעל כלום, והחשכות וסכלות מעט די שיהיה העלם במחשבה לבד ובהסתת נחש לבד שהוא בריאת היצר הגם שלא ישמע לו ולא ימשוך אחריו, מכל מקום ההסתה לבד יש בה חשכות והעלם מועט ע"כ שיש מקום להסתה. ומצד חפץ השם יתברך היה שיהיה האדם ישר אלא שמכל מקום מסר שתי הדרכים לפניו ואחר שחטא וקלקל העלים ממנו דרך עץ החיים שהוא לזכות למדריגת צדיק גמור בשלימות בלא חטא כאליהו שלא חטא וחי לעולם, דלא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה הקודמת דנתקן החטא הקודם צריך למדריגת בעלי תשובה, וזה שאמרו ז"ל (בראשית רבה פרשה כ"א) על פסוק ועתה פן ישלח ידו וגו' אין ועתה אלא תשובה רצה לומר עתה שחטא אין לו תקנה אלא תשובה, והוא הדרך המביאתו לחיי עולם וצריך להעלים ממנו דרך עץ החיים כדי שיזכה למקום שבעלי תשובה עומדין, והוא בה' ראשונה דהוי' ואז הקב"ה אומר אני קושר לו כתר כמותי הוא כתר שם טוב הרמוז בה' ראשונה דאהי':

מחשבות חרוץ · פרק ח׳, ז׳

על המקור הזה