מחשבות חרוץ · פרק ד׳, ה׳

ובזה היה הגאולה אז שהשתחוו לצלם דהיה גם כן לפנים ומאונס ולבם לשמים, וזהו אסתר סוף כל הנסים (כמה שכתוב יומא כ"ט ע"א) היינו מעילא לתתא דזהו מדריגה התחתונה של הנסים, דעיקר הנס הוא מה שהשם יתברך מופיע אורו גם במקומות היותר שפלים וטמאים דנס נקרא מה שיוצא מן השורה הראויה דאין ליקרא נס מה שהוא פלא לעיני בני אדם דנסים כאלה הם בכל יום וכל שכן לצדיק גמור, וכמו שאמר רבי חנינא בן דוסא (תענית כ"ה ע"א) מי שאמר לשמן כו' היה אצלו זה לדבר פשוט, ואין קרוי נס רק מה שהוא נס גם בכל עולמות עליונים, וכשישראל זוכים מעצמם ומהשתדלותם עד שמגיעים למעלה גדולה להיות חרות ממלכיות אין צריך לנס כלל, וכל תוקף הנס דמצרים שעושין כל כך זכר ליציאת מצרים הוא שהם נשתקעו שם הרבה וכמו שאמרו ז"ל על פסוק גוי מקרב גוי, והוא נכנס כביכול למצרים מקום טומאה וכמו שאמרו ז"ל (שמות רבה פרשה ט"ו) משל לכהן אפילו אלף טומאות אני נכנס, וזה היה נס גדול וראשית הנסים שהוא הבירור דאני ה' השוכן אתם בתוך טומאותם מצד ההתחלה והשורש שלהם מאבות שהם באמת זרע קודש ואין שייכות לשום טומאה להם כלל וכמה שכתוב שמי מעיד עליהם, ועל כן היה שם מורא גדול זו גילוי שכינה עד שגרם מיתת בכוריהם והביטול להם לגמרי כי נתגלה השורש שאין מציאות לטומאה כלל, ומצד השם יתברך שכל הנסים הוא ממנו ומישועתו היה זה ההתחלה לכל הנסים כי כך הוא כפי סדר המדרגות מלמעלה למטה, ואסתר הוא הסוף הוא התגלות הישועה גם באפסי ארץ ומדרגות היותר תחתונות דרגליה יורדות מות ויש שליטה לאומות העולם מכל מקום גם שם השם יתברך אתם ואפילו במקום תוקף הטומאה ככניסת אסתר לבית אחשורוש ליבעל לערל וטמא שאין טומאה גדולה מזו, אז לבשה מלכות שלבשתה רוח הקודש שהוא השראת השכינה ומלכות שמים, וגם אז נפל פחד על הגוים אבל לא בביטולם כבמצרים רק שמתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם שלא הרגישו במורא גדול דגילוי שכינה שאז היו בטילים במציאות לגמרי דאין שייכות מציאות במקום גילוי שכינה אלא לכנסת ישראל בלבד וה' בדד ינחנו, רק אז לא היה התגלות דגלוי שכינה בפעל לעיני העמים כלל רק מכח פחד מרדכי והיהודים מעלת הצדיקים ודעמך כולם צדיקים עד שנתרצו להתייהד, דעל זה היה הגליות שיתוספו גרים דקליטת הקדושה בגלות אינו על ידי ביטול החיות מהם לגמרי שזהו רק על ידי גילוי שכינה. אלא על ידי שנתייהדו דהיינו שיש מציאות איזה דבר טוב מצד הגילוי דעולם הזה גם בהם דעל ידי זה יכלו לשלוט על בני ישראל, אלא שכל זמן שהוא אצלם הטוב בהעלם ואי אפשר להתגלות כלל כי אפילו ירצה לעשות מצות התורה אי אפשר להם אלא אם כן יתגייר ובשם ישראל יכנו, וכן בימי מרדכי ואסתר היו עדיין בגלות ועבדי אחשורוש דעדיין לא נתגלה גילוי שכינה הגמור דה' בדד ינחנו, אבל נתגלה דבר זה איך השם יתברך עמנו גם בגליות ואף שמשוקעים במה שמשוקעים כמו שהוא בגלות הגורם שיקוע הרבה בדמיונות מצד ההכרח, מכל מקום על ידי זה דייקא זכו לקבלת התורה שנית מאהבת הנס מה שלא היה כן מקודם ביציאת מצרים דהיה ישועה יותר גדולה ואפילו הכי היה מודעה רבה לאורייתא, דאז היה הנס דגילוי שכינה וכשנעלם התגלות זה הרי נעלם הכל ועד שאמרו נתנה ראש ונשובה וגו', כיון דנעלם מהם התגלות זה שהיה להם ביציאת מצרים חשבו לשוב מצרימה דדימו דשם יוכלו לזכות שנית למדרגה, דחשבו דאי אפשר לבוא למדרגה זו אלא על ידי השיקוע בדמיון מקודם, ובאמת גם מחשבה זו לא היה דמיון כוזב כי לעולם לא זכו לשום התגלות קדושה אלא על ידי גליות והעלם הקודם, אך לא שהם יחפצו בזה דאדרבה האדם צריך להשתדל לצאת משיקוע והעלם והתורה היא עצות להשתדלות. והם במצרים זכו לגילוי שכינה בלא שום השתדלות לכך ודימו שלעולם יהיה כך, אך בנס דפורים שראו שיכולים להשתקע למקום שמשתקעים אלא שמכל מקום השם יתברך עמהם גם באותו שיקוע באפסי ארץ, אז הבינו דיש צורך להשתדלות אדם ולעצות התורה בהגדרות הראויות לטוב להם שיוכלו להציל עצמם על ידי זה גם אחר השיקוע: