מחשבות חרוץ · פרק ג׳, א׳

והאמונה הוא יסוד גדול להציל האדם מדמיונות של תוהו ומחשבות הבל שרוב בני אדם שקועים בהם, כל אחד כפי שקיעתו באיזה תאוה וחמדה מחמודות העולם הזה כל מחשבותיו שקועים באותו דבר, איך יגיע לה ואיך יהנה מזה וכיוצא בהרהורי הבל שלבבות רוב בני אדם מלאים מהם ומבלבלים אותו גם בשעת עבודה להשם יתברך בתורה ותפלה ומעשה המצות, והרבה השתדלות ובקשת רחמים צריך להנצל מזה, והעיקר הוא להתחזק באמונה דאין שום דבר במקרה והזדמנות רק הכל מהשם יתברך ובזה יבוטלו רוב המחשבות של השתדלות להשיג איזה דבר הנצרך לו אחר שיאמין באמת שכל השתדלות לא יוסיף ולא יגרע מן הנגזר מן השמים כלום, וכל שכן שהמחשבה בזה לא תועיל לו כלום ועוד יוסיף להתאמץ באמונה פשוטה דמלא כל הארץ כבודו ואין עוד מלבדו ושהשם יתברך עומד עליו וצופה על כל מחשבותיו ואפילו הרהור קל אין נעלם, ויעמיק באמונה זו כפי כחו עד שיפול על ידי זה פחד השם יתברך ובושתו ממנו ככתוב בהג"ה דריש ש"ע או"ח, ובכתב מיד ה' עליו השכיל בחבור השולחן ערוך והגהותיו שנתקבל בכל ישראל לספר פסק בדורותינו בכל משפטי התורה והנהגת אדם על פי התורה ודאי לא באו דבריהם במקרה והשם יתברך שלח את רוחו עליהם להיות כל דבריהם מכוונים גם מה שלא כיונו הם כי לא יעזוב ה' את חסידיו, ובענין חיבור כזה הנתקבל בכלל ישראל. וכבר העיר מזה באורים ותומים בקיצור תוקפו כהן, והוא אמת וצדק בלתי ספק כי כל דבריהם מכוונים ברוח הקודש שהוא כח החכמים דעדיפי מנביאי כמו שכתוב בבבא בתרא י"ב א' ע"ש ברמב"ן, ופתיחת השולחן ערוך יתגבר כארי כו' והג"ה שויתי ה' וכו' ודאי זהו השער לה' אשר כל הנכנסים לעבודת השם יתברך יפתחו בהשתדלות זה להתגבר לעבודת השם יתברך כגבורת הארי שהוא תכלית הגבורה הגופנית דליש גבור בבהמה שהוא הגבורה הבהמית והגופנית, ועיקר שימוש הגמורה שנברא בעולם הוא להתגבר על יצרו וכמו שכתוב איזהו גבור כו', ונודע מ"ש בזוהר כמה פעמים אורייתא מסטרא דגבורה נפקת דזה כל התורה צריך להשתמש בגבורה וכמ"ש גבורי כח עושי דברו, ובעצלתים ימך המקרה פירוש המוח הוא המקרה כל גוף האדם בפועל וכן בכח כי בנין הגשמי הוא צלם ודמות הרוחני, וכמו התקרה המגינה על הבית מזרם וממטר ומחום וקור וכיוצא מהיזקות החיצונים שלא יכנסו לפנים הבית, כך המוח שבו משכן הנשמה הטהורה מגין על הלב וכלל הגוף שלא יכנס לפנימיותו דברים חיצונים, וע"כ נקראו גם כן כלל ישראל תקרתו של עולם כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה פ"א) על פסוק ישראל מקוראי שהם המגינים כן על כלל העולם ----- על הניצוצות קדושים העליון שיש בעולם הזה הגופני גם כן כטעם ואתה מחיה את כולם, שכל חשק החיצונים ליכנס פנימה ולהתגבר נגדו, ועל זה הוא משכן הנשמה שבמוח האדם להגן מזה דלולי כן לא היה לו תקומה חס וחלילה והיה נמשל כבהמות שהולכים כפופים ואין המוח שלהם כתקרה על הגוף שאין בהם דעת וחכמה במוח, אלא שהם אין בהם כח הבחירה ברע גם כן, והאדם שנברא כצלמינו וגו' להיות כח הבחירה בידו הוכרח להגנת המוח שבהתבוננותו בחכמה שבמוחו המאירה לו באמונת השם יתברך האמיתית דוחה הרבה מן החושך, אבל עצלה תפיל תרדמה שהוא נפילת המוחין והתגברות הדמיונות כבעת השינה, וכל השקוע בדמיונות כאלה אפילו בהקיץ הוא ממש כישן וכמו שכתב (מגן אברהם סוף סימן תקפ"ג) יושב בטל כישן דמי, שהדמיונות הבטלים והרהורי ההבלים עולים במוחו ממש כבעת השינה, וזה בא על ידי העצלות שימך וישפל המקרה שהוא המוח להרהר במחשבות שפלות ועד שיוכל לבוא מזה גם כן לשפלות ידים כלי המעשה ועד שידלוף הבית בכללו גם כן, ועל כן עיקר ההשתדלות צריך שיתגבר נגד העצלות, והתגברות זה יהיה בהתבוננות זה דשויתי ה' לנגדי תמיד על דרך אמונה פשוטה שישנה בכל אחד מישראל ויוכל לעוררה בלבו בקל שכבר הוא מורשה במעמקי הלב מהאבות אצל כל אחד מישראל להאמין באמונה שלימה שהשם יתברך מלא כל הארץ כבודו והוא לנגדו ממש תמיד להיות צופה ומביט על כל מעמקי מחשבות לבו ומוחו ואין נעלם ממנו דבר, ועל ידי זה ממילא יתרומם המקרה שהוא המוח לידבק במחשבות עליונות קדושות, וממילא יסורו על ידי זה כל מיני מחשבות של הבל ושל בטלה הנמשכים רק מתרדימת המוח, ועל זה צריך האדם להתעורר בכל רגע כדרך שאמרו האנשים ליונה מה לך נרדם קום קרא וגו', כאשר ישים האדם אל לב מה שהמליצו כל בעלי מוסר הקדמונים העולם לים זועף והאדם עובר בה בספינה רעועה חושבת להשבר, וכן הוא בזוהר ובתיקוני זוהר תיקון כ' לרמז כל ענין יונה על האדם עיין שם מ"ה ב' דספינה איהי רישא ולבא וגופא כו' והאניה דאיהי גופא חשבה להשבר כו' יעויין שם בדבריו, והוא זכרון יום המיתה שהוא אחרית ההתעוררות לבטל היצר רע דעל כל פנים על ידי זה יתבטל, ולעולם ירגיז כו' כמ"ש בברכות (ה'.) תחלה בהתגברות היצר טוב שמצד נשמתו הטהורה נגדו להכניס בקרבו מחשבות קדושות והרהורים קדושים לטוב, ואם נצחו בזה שעברו הרהורים הבטלים מלבו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שהוא תבלין ליצר כמו שכתב הרמב"ם בסוף הלכות ביאה שאין ההרהורים מצוים אלא בלב פנוי מדברי תורה שכאשר הלב שקוע במחשבות דברי תורה אי אפשר למחשבה אחרת והרהור אחר ליכנס בקרבה כלל, אך לפעמים גם זה אין מועיל כי היצר מתגבר נגדו לערבב לבו והוא כשכבר נשקע הרבה בדמיונות, אז יקרא קריאת שמע היינו להתחזק באמונה דהשם יתברך אחד ושמו אחד וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד האמונה דמלכותו בכל משלה, ועל ידי זה יבוא להכניס אהבת השם יתברך והחשק לעבודתו בכל לב ובכל נפש ומאוד, ויתבטלו ממילא כל ההרהורים שלא לרצון לפני השם יתברך ושאינן לצורך עבודתו יתברך על ידי הדביקות באמונה השלימה שהשם יתברך יחיד מיוחד ואין עוד מלבדו ממש גם בעולם הזה מה יקחהו לבו עוד לחמוד שום דבר שלא לרצון השם יתברך: