מחשבות חרוץ · פרק כ״א, ה׳

ועל זה צריך להיות בימי הספירה ג"כ ז' שבתות בכל מדה מז' מדות שבת הקובעת הקדושה בלב לקדשו הרבה מלמעלה ע"י קדושתו מעט מלמטה. וע"י אותן השבתות ומהן הוא שנבנה אח"כ קומת השבת קדושת שבת העליונה ביום הנ'. והנה אז במדבר קודם קבלת התורה נ"ל דהי' רק ה' שבתות קודם. ובשבוע א'. י"ל עומד במקומו ז' ש"פ יום קריעת י"ס שזכו בו לקדושת היו"ט ההוא ואי' בזוהר (ח"ב מ"ח א') דבעתיקא תליא. וידוע דהוא למעלה מהקומה ומשגת אדם ומה שהש"י העתיק מבריותיו דאין יד התחתונים בהשתדלותם מגעת לשם רק מה שהש"י בעצמו ברוב רחמיו וחסדיו פותח להם שערי קדושה שלמעלה מכח השגתם בהשתדלותם. ועכ"א שם ד' ילחם לכם ואתם תחרישון. וזהו כקדושת השבת דקבוע וקיימא והוא עמד להם אז במקום יום השבת של שבוע א' דימי הספירה שהוא מדת החסד לאברהם. וזהו שלימות החסד הכלולה במקורה במדת חסד העליונה כאשר היא נכללת במדת הגבורה. דמקור העליון תמן כולא חד ולית ביניי' פירודא כלל. וימינך ד' שהיא מדת החסד תרעץ אויב שהוא כח הגבורה. בקי"ס דהי' חסד לישראל דגדולה ביזת הים כו' וזהו היד הגדולה שראו ממדת הגדולה שהיא השפעת חסד ומ"מ נמשך מזה וייראו וגו' יראה ולא אהבה. כי היתה בהתלבשות כח הגבורה להיות מעשה ידיו טובעים בים דע"כ לא מה"ש שירה (מגילה י' ב') שהוא מצד השמחה והוא אינו שש. כי ההתלבשות במדת הגבורה להפיל פחד ומורא ולא שמחה. ומ"מ זהו רק מצד הלבוש דבעצם הי' רק ימינך ד' נאדרי בכח והכל בחסד אל לבד אלא שכשהגיעו למקור הקדושה שלמלעה שם מתכללין כל המדות יחד וכמ"ש בתדב"א (פ"ג) אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי. ודבר זה הוא כשמגיע לשלימות היראה והשמחה כל אחת מצד השפעת הש"י עליו מקדושתו העליונה להיות מקדשין אותו מלמעלה אז הכל כלול יחד. אף שבעוה"ז הם ב' הפכים. וזה הי' בקי"ס מצד שלימות מדת החסד לאברהם שמחמתו הי' גאולת מצרים כמו שעל ידו הי' הגלות דידוע תדע וגו' כדי לברר ששורש קדושתו שחפר ומצא בארות מים הוא המעיין של מדת החסד המתפשט בארץ התחתונה היא כנס"י. נשאר קביעא וקיימא בכל זרעו אחריו לדורות עולם אותם שקרויים זרעו ביצחק ולא כל יצחק כמ"ש בנדרים (ל"א א'.) וגמר יצי"מ הי' אז בקי"ס דעדיין רדפו אחריהם ויראו מהם שהי"ל עדיין קצת שייכות להם וא"כ אין כאן עדיין גאולה שלימה והם ערות הארץ הוא הפסולת של מדת החסד בתאות רעות העולות מיאור מצרים שהם המים הרעים שהיא הקלי' והטומאה שנגד קדושת אאע"ה דע"כ הלך לשם מפני הרעב שידע שלא נתגלגל הרעב לעולם אלא בשבילו שילך למצרים לעשות הכנה לבנ"י שיוכלו לגדור עצמן שם מן העריות שבשכר זה נגאלו כמשז"ל (מכילתא פ' בא) שזה הי' כל תכלית הגלות ובירורם שם. וזה הי' מכח הקדושה דאאע"ה להמשיך מדת החסד אל הקדושה וחסדי ד' ולא להיות תאות אדם חסדו. וזהו לקיחת שרה למלך שהאיש ואשה שהם לבשר אחד הוא גוף א' אלא שמצד ההתלבשות בגופות בעוה"ז נחלקות לב'. ומצד האשה שהוא המדרגה התחתונה הוא התחלת ההסתה והתגברות לצד הרע הרוצה ליכנס את הקודש. כמו שהי' באדה"ר. וכך חשבו להתגבר גם נגד אאע"ה ע"י שרה בהטלת זוהמא דפרעה ובהיותה פלג גוף דאאע"ה עי"ז יוכלו להכניס התגברות דחשקות דמים הרעים ח"ו גם (נראה דצ"ל בו) אלא שלא עלתה בידם כי היא גדרה עצמה מן הערוה ונגדרו כל הנשים מזרעה אח"כ בזכותה. כמשאז"ל בוי"ר פל"ב ובשהש"ר (פ"ד) ואף שנשקעו במ"ט שערי טומאות מצרים שזה הי' הקטרוג בקי"ס הללו עוע"ז כו'. משזכו לקדושת שער הנ' שהוא מה שהש"י מקדש מלמעלה דבו לא נשקעו ע"י השורש הטוב שבתולדה מהאבות ואמהות הקדושים. עי"ז הי' גמר הגאולה דכאשר ראיתם וגו' שהוא הראי' האחרונה והשייכות האחרון שהי' עוד להם גם אחר היציאה גו' מקרב גוי כעובר הנשמט כו' (בפסיקתא) ע"י קטרוג המקטרג הללו כו' (ויק"ר פכ"ג) כי פסל מיכה עבר בים צרה (סנהדרין ק"ג ב') דנשאר עדיין קצת שורש הזוהמא דמיכה בעט באנכי כמ"ש בתדבא"ר (פ' כ"ו.) שהוא שורש היהדות שלא נא' בלשון ציווי דהוא השורש הקבוע בבנ"י מאמינים בני מאמינים מורשה מאבות. אבל הובטחו מעתה דלא תוסיפו לראותם וגו' כי עתה בקי"ס הוסרה זוהמת מצרים מכם לגמרי ע"י התגלות הקדושה עליונה שמקדשין לזרע ישראל מלמעלה מעלה מכח השתדלותם. וע"כ שפיר הי' אותו יום ז' ש"פ הא' דקי"ס עומד להם נגד קדושת השבת דשבוע א' דספירה: ועדיין חסר עוד שבת א' של מדת הגבורה שזהו העיקר למ"ת דאורייתא מסטרא דגבורה נפקא (זוה"ק ח"ג פ' סע"ב). וכל זמן שלא קבלו התורה והורידוה לארץ לא הי' עדיין בכח התגלות השבת שהוא קדושה העליונה שמלמעלה של מדה זו שהוא התכללותה במדת החסד להיות ממונו אש דת למו שזה הי' בשבת דמ"ת. ונמצא היו חסרים עדיין שבת א' לההכנה דיום הנ'. שאף הוא שאינו מכלל מנין הספירה שהוא השתדלות אדם דכולו מציאה. מ"מ כיון שאינו בא אלא אחר היגיעה צריך יגיעה והשתדלות לאותו השער עצמו ג"כ וזהו ע"י ז' ימי השבתות הבאים מכח השתדלות ימי המעשה שבאותן השביעות וכמ"ש דבזה נשלם ההכנה להתגלות יום הנ' דיובל הגדול. וכשחסר שבת א' ובשגם הוא העיקר להכנה זו הרי לא נשלמה ההכנה. וע"כ הוצרכו להוסיף עוד יום א' ע"י דעברוה לאייר לרבנן או יום שהוסיף משה מדעתו לר"י והכל ע"י השתדלות ישראל דמקדשי לירחא או ע"י הוספת מרע"ה. שאותו יום החסר לקדושת ההכנה שלא הי' ראוי להיות עדיין מימי השבת דקו"ק ומ"מ מצד הש"י א"צ בזה השתדלות אדם הוכרח להיות הוספת היום עצמו ג"כ רק מצד ישראל ופלוגתת ר"י ורבנן אם הי' הוספת יום הכנה ביחוד בסוף בכלות ז' השבועות של ז' המדות הוסיף מרע"ה מדעתו הכנה מהשתדלות אדם יום נ' נגד שער הנ' ויום המתגלה במ"ת שהי' חסר עדיין ההכנה הראוי'. או שהיום ההוא נוסף בכלל שבוע הז'. שכלל שבוע הז' הוא נגד יום השבת בימי הבנין ובה היגיעה בהשתדלות להכנהת המציאה שאח"כ בקדושת השבת דקבוע וקיימא שנגדה הם ז' שבתות שבכל הז' שבועות. ולפי שקדושת השבת הב' הי' חסר להם ע"כ הוסיפו עוד יום ב' בשבוע הז'. כי התחלת ימי הספירה הי' אז בשנת יצי"מ ביום ו' ויום השבת הי' יום הב' לספירה וכבר הי' זה ג"כ קצת הכנה לקדושת הב' דשבוע. ומדה הב' הנחסר להם בהיות כל ה' השבתות משנצטוו ביום ב' שהוא מדרגת הגבורה שבאותן מדות שיהי' בקדושת השבת דקבוע וקיימא. ולהשלים הכל כפלו עוד אותו יום הב' בשבוע הז' להוסוף השתדלות בו עוד ביום א' שלאחריו. שהוסיפוהו במאי דעברוהו לאייר וקבעו ר"ח ביום ב' ויום זה הוא תוספת השתדלות כפול בקדושת היום שלפניו. וסוף סוף לד"ה מנו אז נ' יום כי הוצרכו הכנת השתדלות גם ביום הנ'. ודבר זה ודאי לא למגן הי' והא גופא מה שלא ניתן להם השבת עוד קודם אף שיש בו טעם כמ"ש עוד יש בו מה שרצה הש"י להראות להם שגם יום הנ' צריך להכנה ואינו בא ממילא לגמרי. ושאז הי' צריך לזה הכנה בפעל בהשתדלות גמור בימי המעשה. כי אז הי' עדיין קודם מ"ת דלא פסקה זוהמא דנחש עדיין עד מ"ת כמ"ש בשבת קמ"ו רע"א שאותה זוהמא הוא הטומאה דקביעא וקיימא בחלק הרע נגד הקדושה דיום השבת. דע"כ הקדימתו נחש ומיהרה לבוא קודם שקידש היום דאז לא הי"ל אחיזה עוד. וכברייתו ש"ע דברישא חשוכא והדר נהורא שבא יום השבת והאיר החשכות לאדה"ר בתשובה שעשה ופישר. ועדיין לא נשלם לגמרי עד יום מ"ת שאז ניתן מצות השבת חרות על הלוחות להיות נקבע הקדושה בלב כן, ובזה פסקה הזוהמא ומקודם דלא פסקה לגמרי לא הי' אפשר לקדושת השבת להתגלות לגמרי בשלימות בכל ז' מידותי' גם בכח הגבורה שלה להיות כן נקבע בכח בלב שלא יזוז עד שתתגבר עי"ז כח הרע דזוהמת היצ"ר וע"כ הוצרכו עדיין להשתדלות בזה. אבל לדורות אחר מ"ת שכבר פסקה הזוהמא דניתן השבת דקו"ק בכל שלימות כחו בלבבות דבנ"י הבטיח הש"י דהשבע שבתות דימי הספירה תמימות תהיינה שלא יחסר משום קדושת יום שבת מהז' שבתות כלום ועי"ז ממילא עד ממחרת וגו' תספרו נ' יום. שיהיו סופרים כל הנ' יום שהוצרכו לספור להכנת מ"ת באותן ז' שבתות שעד ממחרת כו' לבד. כי קדושת יום (אולי צ"ל נ') יהי' מכלל הז' שבתות ובהם הוא קדושת יום הנ'. ונמצא ע"י ספירתן ז' שבתות תמימות נספרו נ' יום וא"כ שפיר לעולם החג הוא ביום מ"ת רק שאצלינו נספרו הנ' יום במ"ט שאנו מונין ונשלמו בהם וכמ"ש והדברים ברורים למבין: