מחשבות חרוץ · פרק כ׳, ב׳

ורבי נטע נטיעה בפורים וביקש לעקור ט"ב ורחץ בי"ז בתמוז. (שם ה' סע"א) וסמיכת המאמרים נראה די"ל שייכות זל"ז והענין כמה שכתוב בגמרא י"א א' אחשורש אחיו של ראש ובן גילו הוא הרג והחריב והוא ביקש כו'. ומה שיחסוהו אחר נבוכדנצרוכאלו הוא אחיו וגם מה שקראו לנבוכדנצרבכאן ראש. בזה ביארו ענין כח אחשורש בסטרא דרע. כי במלכות דקדושה שהוא שלימות מלכות ישראל כשהסיהרא באשלמותא הוא מלכות דוד ושלמה. ודוד הוא סוד הראש דקומת מלכות וזה סוד דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלקים. ובסנהדרין ק"ז א' איתא על זה אין ראש אלא על זה שנאמר צלמא רישי' וגו' וזה רישי' דדהב רומז לנבוכדנצרוהוא בקליפה נגד דוד המלך ע"ה בקדושה וכמה שכתוב בוי"ר פ"כ ובקה"ר על פסוק כטוב זה דוד כחוטא זה נבוכדנצרזה בנה בית המקדש ומלך מ' שנה וזה החריבו ומלך מ' שנה. והמספר מ' נגד כחבן דוד כל אחד כלול מי' שהם תלת מוחין דבגולגלתא והאור המקיף. ואצל דוד המלך ע"ה הוא מסטרא דטוב ואין טוב אלא תורה (ברכות ה' א'.) וזה שאמרו שם דהרואהו נזכר לתלמודו כי הוא יסוד תושבע״‎פ דמלכות פה תושבע״‎פ קרינן לה. שמתגלה בפה תעלומות שחידש בחבן דוד שבו הנמשכים מהכתר שהוא ראש הכל וכתר מלכות. וזהו חכמות נשים דבנתה ביתה דזה בנה בית המקדש. ואע״‎פ ששלמה בנאו מכל מקום מצינו גם בלה"כ חנוכת הבית לדוד נתייחס לו שהוא העיקר בבנין דמה ששלמה בנאו הוא רק על ידי הכנתו לו. וגם דהעיקר הוא הבנין הקיים לעד וזהו של דוד המלך ע"ה שאז"ל (סוטה ט' א') על פסוק טבעו בארץ שערי' דלא שלטו אויבים במעשה ידיו. והוא קנה ההר והקדישו וקדושתו לא בטלה דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. דאף דבאו בו פריצים וחללוהו לא חללו מה שהקדיש דוד המלך ע"ה. וכן השיתין שכרה והיסודות לא נהרסו. דכמו שהוא חי וקיים כן כל מעשה ידיו ומה שהכתוב קורא בנין בית הוא רק בנין הקיים לעד דמה שנהרס הרי אחר שנהרס איננו עוד והכתוב הוא לעד. וע"כ אין לייחס הבית אלא לדוד שמה שהוא עשאו בית כיעקב שקראו בית קדושה זו קיימת לעד. אבל מה ששלמה בנאו הרי אחר שנהרס איננו עוד ולא נשאר אלא כתב הסיפור מבנינו. והיינו שעכמה פעמים הוא מצידו ביקש לבנות בנין הקיים לעד והחשק שלו נשאר קיים לעד כמה שכתוב בכתובים סיפור בנינו ואע״‎פ שגוף הבנין איננו ומה דהוה הוה. ועל זה אמר וזה חלקי מכל עמלי מלת וזה כמראה באצבע על עצמיותו שהוא החשק שלו לבד נשאר ולא הפעולות הנמשכות ממנו. כי הוא נגד הלב בקומת המלכות והוא נעלם ועקוב מכל מי ידענו. ואין התגלות פעולותיו קיימים בפעל בעולם הזה הדומה ללילה שבו הכל נעלם וכל אור מאיר לשעה ואח"כ נעלם רק דוד המלך ע"ה הוא שורש אור הלבנה דנמי אור הוא וכמה שכתוב בר"ה (כ"ה א') שלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים. דהוא סימן לקידוש הירח כשמהחיל להאיר. ואף דג"כ מתכסה הכיסוי הוא רק לעיני יושבי הארץ שהוא כפני' החשוכים נגדם. אבל בעצמיותה האור קיים לעד שלעולם מקבלת אור מן החמה במקום שהוא כנגדה. וזהו הראש אשר ישתחוה שם לאלקים דודאי לא הוציאוהו מפשוטו והוא המקום שרואים משם מקום הקודש. כמו צופים הסמוך לירושלים והוא מקום גבוה שמשם רואה ומשיג הקדושה. ועל ידי זה נופל עליו היראה וההכנעה מפחד השם יתברך כל'הגהת רמ"א בריש אורח חיים. ומזה בא להשתחואה ישתחוה משמע ממילא כענין (ירוש' ברכות פ"ב) מחזיקנא טיבותא לרישא דכי מטי מודים כרע מנפשי',. שלא היה צריך לכוין לכורע ולעשות פעולת הכריעה בראש מצד רצונו. רק שכל כך היה מכוין בתפלה כעומד לפני המלך עד שממילא כשהגיע להודאה היה הראש נכפף ונכרע מעצמו מפני פחד ד' שהיה נופל עליו אז. ודבר זה הוא כשהוא בתכלית הכרת הנוכח ממש על ידי הגיעו בזכוך נפשו עד שרשה הדבוק באלקים חיים שהוא חלק אלוק ממעל. והשגה גדולה כזו הוא הנקראת סוד ד' ליראיו שהוא סוד הנעלם מעין זולתו ואין מושג אלא למשיג עצמו לבד. ולפיכך כאן שאמר עד הראש בה' הידועה. הוא קשה להם זה דראש זה שהוא ההשגה הברורה של דיבוק שרשו באלקים חיים עד שיבוא ממילא להשתחואה וביטול הגמור של העילה נגד עילתו דבר זה הוא נעלם מכל זולתו. וע"כ אמרו דהראש זה בה' הידועה הוא מצד הקליפה הסובבת לכל פירי בעולם הזה אחר חטא אדם הראשון שנתלבש במשכא דחויא אין לך שום קדושה שא"ל לבוש שק דקליפה המקיפו ומכסה ומעלים אורו בעולם הזה והקליפה היא הגלוי' וידועה.: