הכשרת האברכים · פרק ט׳, ז׳

והכל תלוי במדת עבודתך אם רק להפטר בה תעשה, אז כל דיבורינו ח״ו לריק יהיו, כי רק תרמה את עצמך ואח״כ עוד תתרעם לאמור כבר עשיתי ולא הועלתי. ואם באמת תרבה לעבוד הן שתתמיד לעבוד הרבה פעמים בהאופנים שרשמנו לך, והן שבכל פעם שתעבוד לא בשטחיות ולא כלאחר יד רק באמת וביגיעה תהי׳ עבודתך, אז לא לבד שהמחשבה הדמיון וההתרגשות הנמצאים בכך בטבע ותולדה יתחזקו ולקדושה יתהפכו, רק עוד תוסיף הרבה מחשבה ודמיון והרבה התרגשות על זה שיש לך. הגמרא אומרת על ר״י שהושחרו שיניו מפני תעניותיו [חגיגה כ״ב], ולמה זה, הלא אדרבה כיון שנח ולא עבד בשיניו עוד היו צריכים להתחזק. אבל כבר אמרנו בפרק ב׳ שכמו שהגמרא מדמה את העלמת הנפש להעלמת הקב״ה שרואה ואינו נראה, כן גם רואים שהתגלותה של הנפש כעין אופן התגלותו יתברך הוא, ע״י פעולה. לכן כשעובדים ופועלים בהשינים ובכל אבר, חלק כח מהנפש באבר הזה מתגלה ומתחזק, וכשאין עובדים בו יעלם חלק חית הנפש ממנו, השינים ישחרו וכל אבר ירזה ויחלש. ואם כוח הגוף הנמצא גלוי לפנינו, רק ע״י העבודה מתחזק וחלק מהנפש מתגלה, קל וחומר ובן בנו של קל וחומר שבמחשבה וההתרגשות של הנפש הנעלמה שרק ע״י הפעולות תתגלנה, וכשתוסיף לעבוד ולפעול בהן תוספנה להתגלות בך, ותוסיף להיות בעל מחשבה ואיש מתרגש הרבה יותר מאשר הנך בעצם.