הכשרת האברכים · פרק ט׳, ס״ז

כי כמו שיש אחר אכילתו שערפו מתקשה ולבו מתאבן, מוסר לא ישמע, וכל רוחו מתנשא, ובעצמו לא ידע כי אכילתו גרמה לו לזה, כן יש גם לפעמים שמתעצב או מתרגז על כל דבר ולא ידע למה. והוא מאיזה דבר גופני אם דבר כסף או כבוד, שנתקל בו, דבר התקלה נשכח ממנו אבל עליו פעל להעציבו ולהרגיזו, גם דבר דאגה של שטות יכול לפעמים להעציבו ולהרגיזו כל היום. אז העצה שיתחיל לחפש בקרבו מאיזה שעה התחילה קשיות ערפו זו או עצבותו ורוגזו זה, מן שעה זו, ומה עבר עליו בשעה זו, אכל, או להיפך יזכר שאיזה דבר רצון גופני לא נתמלא לו. וכשיסתכל על נטי׳ ונגיעה זו אשר בקרבו המעקמת את מחשבותיו וכל רוחו, תחלש ותמס, ולפעמים עוד יתבייש מעצמו לאמור דבר שטות כזה עלי כל כך ישפיע, ובזה כלה תתבטל. וסימן זה יהי׳ לו, אם באמת יפגע בהסיבה אשר סבבה לו את קשיות העורף או להיפך את העצבות והרוגז, אז ממש בהבטה הראשונה אשר יסתכל בה תחלש, ובעצבות ורוגז אשר מקודם עוד ירגיש מין הפקת רצון כאילו הוקלה מעט המשא מעל לבו. [חוק מחוקי הנפש הוא אשר א״א עתה לבארו למה הוא כך]. ואם לא ירגיש ככה ויתחיל למשש כעוור אולי מזה נעצב או אפשר זאת עקמה אותו ובעצמו אינו יכול להחליט אם מזה או מזו, ידע כי לא פגע בה וכל אלו לא סבבו את השתנות רוחו. ואז רק התרגשות הנפש אשר בפנימיותו היא המצטערת צועקת ומיללת על מכאובי׳ אשר גרם הוא לה ע״י רצוניותיו מחשבותיו דבוריו ומעשיו הנמוכים, וע״י נמוכיותיו בכלל, כמו שדברנו לעיל בפרק ד׳, ומפני שהוא התרגשות בלא לבוש לכן לא ידע מה היא ועוד משמש בה לעצבות עזיבה וכעס.