הכשרת האברכים · פרק ז׳, כ״ז

אל תיראו ילדים, אל תפחדו, השיבו הוריהם להם, לא הנוגש קורא, רק פרעה עם שריו [שה״ר שם] אשר מאימתם כל הארץ פחדה ובקריצת עיניו נהרות דם ישראל שפך. מרוב צרותיהם יסבבו עתה על פתחי ישראל לבקש את משה ואהרן ואותנו כולנו שנרחם ולא נתמהמה רק מיד נצא. ראו נא ילדי, ראו נא את מעשה ד׳ כי רב הוא. אי אפשר להם להילדים להתאפק יותר, הם קופצים ממקומותיהם מרקדים ומרננים בקולותיהם הזכים והוריהם עוזרים להם ומכים כף אל כף, ברוך הוא וברוך שמו, אין כמוך באלקים ד׳ ואין כמעשיך, במה נשבחך מלך המשובח ובמה נברכך המרומם על כל ברכה ותהלה. כל אנשי הבית כבר מרקדים, ומבית לבית, ומשבט ישראל לשבט, וכל ישראל מרננים וכולם יחד מרקדים. שם בארץ מצרים בלהות מות ואבדן, זעקת שבר ויללת פתנים, וכאן בארץ גושן אורה ישועה ושמחה, שירה וזמרה לד׳, [פדר״א] ומלאכי מעלה שמחים עמהם ואומרים ברוך ד׳ אלקי ישראל, והקב״ה שמח עמהם. ומתוך שירה וזמרה כזו בני ישראל יוצאים ממצרים. לא הליכה ממצרים רק רקידה משם היתה, לפניהם ד׳ אלקי השמים והארץ אלקי ישראל הולך בעמוד ענן ואש, ומשה רבנו, אהרן הכהן וזקניהם לשבטיהם עמהם, ופסוקי ההלל, בצאת ישראל ממצרים, הללו עבדי ד׳ ולא עבדי פרעה, הודו לד׳ כי טוב, מרעישים את העולם וכפת הרקיע מתרוממת לקולם. ואומות העולם שואלים, מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה [שיר השירים פ״ג], מי המחנה הרוקדת שם אשר פניהם הנלהבים נפנים השמימה ובאש שירתם כל עצמם עולה, אלוקות הן אלו, אין זאת כי אם שיירת מלאכי השמים בשירתם לד׳, אל הארץ הגיעה.