הכשרת האברכים · פרק ז׳, כ״א

ויבך הילד בכי גדול. ותקחהו אמו, שהיתה מנשים הצדקניות במצרים, אל חיקה ותשקהו ותאמר לו, שמע בני חביבי, שמע נא, אל נא תבכה יקירי, הלא מילדותך למדתי אותך לדעת שד׳ אלקי ישראל הוא אלקים, את השמים ואת הארץ ברא, את הימים ואת הנהרות, את הכל ברצונו עשה ואת הכל ברצונו מנהיג, אין דבר נסתר ממנו אף במעמקי הארץ ואף בתחתית הים, את הכל ברא רואה ומנהיג. אנחנו וכל הנבראים בעלי סוף גבול וקץ, אבל אלקינו חי וקים, אין סוף ולא גבול וקץ לו, ומרוב גדלות אין סופיותו אי אפשר לשום נברא להשיגו. הפעולה והחכמה אשר יבין הילד, יודעים שפעולה וחכמה קטנה ילדותית היא, כמדת מוח הילד וחכמתו, ואת אשר ישיג האיש, נדע שרק אנושי היא כמדת מוח האיש וחכמתו, אבל אלקינו אֵל רם ונשא, כל חכמי חלד עם מלאכי עליון לא ישיגוהו, והיא גדלותו, אף את מעשיו במרום עם פעולותיו אשר בארץ לא נדע והיא תפארתו. ראה נא בני, הלא ד׳ אלקי ישראל מלא את כל העולם ואין פינה ולא זוית אשר לא ימלא אותן, גם עתה בשיחנו זה שאנו מדברים, לפנינו הוא ית׳ נמצא ואיך זה לא נראהו, הלא בקרבי ובקרבך הקדוש ישראל יש ואיך זה לא נדעהו. האפשר לאיש בשכלו האנושי להשיג זאת, רק אחת לנו, להאמין בו ית׳, ובלי שום חקירות והתחכמות לשמור דרך ד׳, חוקיו ומשפטיו כפי אשר צוה אברהם אבינו ליצחק, יצחק ליעקב, ויעקב לבניו ובניו לבניהם אחריהם עד לנו.