הכשרת האברכים · פרק ו׳, י׳

ובענין הנ״ל מהמאור ושמש, כל איש יודע שלא כדי לאכול לשתות ולעשות שאר דברים גופניים ככלב וכעכבר בראו הו׳ ית׳, מקור הטהרה והקדושה אשר לעילא הוא מכל שמהן וכנוין, ורק שיתקדש ויתקרב אליו ית׳, תכלית בריאתו. וכשמתבונן בעצמו שימי חייו קצרים וכשיעברו ימיו הקצרים ויגיעו ימי הנצח, אז באותו עולם ובאותו מצב אשר בחר לו בעולם הזה, לנצח ישאר, אם ח״ו בנמיכיות הכלב והעכבר או להבדיל באלף אלפי אלפים הבדלות בטוהר עליון, אצל המרום וקדוש בין נשמות הקדושים וטהורים מלאכים ושרפים, כשמתבונן בזה אפילו הגרוע, כל גופו ירעד ולבו בקרבו יתפלץ. אבל תלוי אם מחשבתו של האדם ודמיונו חזקים הם או לא. אם חזקים הם, אז מחשבתו ודמיונו החזקים החושבים ומציירים זאת בחזקה ובהתרחבות המחשבה, פועלים על כל גופו שישתוקק בשעה זו עכ״פ להתרחק מן הגשמיות, ולהתקרב אליו ית׳ לחזות בנועם ד׳, ונפשו תצמא לטעום עריבות, ידידות, נעימות אלקותו. ואפילו אם אין תשוקתו במדה גדולה כזו כמבואר בספה״ק הנ״ל, מ״מ משתוקק, ותשוקתו פועלת עליו, וכשבא לתפילה תשוקתו יותר מתגברת, ומעט מעט גם גופו מזדכך ועולה הוא, לפי ערך חזקת מחשבתו ותשוקתו. ואם רפוי׳ היא מחשבתו, אז אף אם ירעד מתחילה, מ״מ מיד התבוננותו עם הרעדה, יחד יכבו ויאבדו בלא פעולה ובלא עלי׳.