הכשרת האברכים · פרק ה׳, נ״ב

אבל אעיר לך שעם כל זה שאין רואה עתה אותך ולא איש אשר ממנו תתביש, וגם מחפש אתה את חסרונותיך אשר בך לתקנם, מ״מ שנינו לא נוכל עוד להיות בטוחים, שיפעלו דברינו בך. לא בזדון תשליך את דברינו אחרי גוך, רק בשגגה ואפשר בטבע תסור מן דרך הישר הצדה, מבלי שתדע שסרת הצדה. סבת ראיתך המסולפה נרמזת בגמרא [כתובות י״ז], אמרו להם ב״ה לב״ש לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו הוי אומר ישבחנו בעיניו, היינו כדי לעשות רצונו של הקונה, כמו שנראה שם מפרש״י ד״ה מכאן. ולמה הוא רוצה שישבחנו בעיניו, עד שאמרו ב״ה שישבחנו אף אם אין לשבחו. מפני שכן הוא טבעו של איש, שחבַל לו לאבד את הונו. אם הוא הון כסף אינו רוצה לאבדו בפועל שירד לטמיון, ואם ההוניות שבו ויקרתו, תפארתו היא, למשל כלי מצויר בציורים יפים וכדומה שיקרת הכלי לא בעצם הוא, כי לא של זהב ולא של כסף הוא, רק תפארת ציוריו היא יקרתו, גם כן לא ירצה לאבד. ואם יגננו זולתו בעיניו שלא יפה הוא ולא יקר, הונו זה, היינו תפארתו אובד עתה, ונפשו מרה לו עליו. ואם בחפץ, קשה כ״כ בעיני האיש שיתגנה ויאבד את יקרת הונו בו, ק״ו ובן בנו של ק״ו שקשה לו לאבד את הון עצמותו ואת יקרתו ותפארתו של עצמותו. ובין אם יש רואה בין אם אין רואה, בין אם המיסר עומד נגדו ומכריז את תוכחתו, בין אם רק דרך קונטרסו לוחש לו בלבו, בין כך ובין כך יש שקשה לו לאברך בן תורה וחסיד, אשר כבר נקבע בדעתו וגם נתפרסם בין מכיריו ומיודעיו לחסיד, לאבד את הון עצמותו זה ואת יקר חסידותו, ולהסכים שעוד הדרך רב ממנו, ולראות אשר המחשבות אינן כ״כ קדושות כפי שחשב, ואת התלהבות החסידות אשר חשב, שעולה בקרבו עד לב השמים, לא אש ולא להב היא, אף ההתרגשות הפשוטה, הרצון, היראה והאהבה, שמתרגש בהם כפעם בפעם צריכות תיקון רב, ולע״ע יתפלל פשוט בלא התלהבות רק ביגיעה. לכן חוששני שתשמע ולא תשמע לנו. אפשר יְגָרו דברינו את לבך, אבל כלאחר יד תדחה אותם, ותפיג את הגירוי ואת מעט ההתעוררות אשר סבבו בך, בקריצת העינים ובשחוק של ביטול.