הכשרת האברכים · פרק ד׳, כ״ז

ולו ידעת כי תשאר כן גם תמיד, כי אז היתה נפשך שמחה שמחת עולם, אבל נזכרת שבעוד רגע ידליקו נרות, ושוב תפול לימות החול, ונפשך מרה לה, איך תפול מן חושך שמים ערפלי טוהר, לחושך מצרים, חשכת הצרות, צרת הגוף והנפש גם יחד, תרעד ותתרגש. את שתיהן אתה מרגיש עתה, קץ הימין וקץ הימים מרום קצו של הקדושה וקץ נמיכיות של החול, התרי גוונא של חשוכא נאבקים עתה בך בשלש סעודות. משל לבן מלך שנגזר עליו להרחיקו מעל אביו ולהשליכו אל הסוהר, אז ברגע האחרונה קודם שנפרד מאביו מקרב הוא את עצמו יותר אל אביו, דוחק ומתקרב, אוחז ומחבק, מתענג ומתגעגע, ומתוך תענוגה ופחדה צועקת הנפש ממעמקים. גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי, הידים כמעט רועדות ומחפשות, אתה עמדי, אחזתיו ולא ארפנו.