הכשרת האברכים · פרק ד׳, ב׳

האיש החפץ להכניס את כל עצמו בעבודת ד׳ ובפרט המשתוקק להכשיר את עצמו לעבודה על פי דרכי החסידות, צריך הוא להשתדל שיתרגש מן העבודה, מהיראה והאהבה, מכל מצוה, תפילה וכו׳, ולתכלית זה צריך הוא להעשות כלו לאיש מתרגש, זהו קיצור דברינו עד עתה. ובאמת שתי אלה נמצאות בכל איש ישראל לזה במדה יותר מרובה ולזה במדה מועטת. כי אחת ממדות ישראל בעצם, היא רחמנים, ואף זה אפשר לאיש יבש וקר בלתי מתרגש שיהי׳ רחמן בטבע, גם האכזר יכול לפעמים לרחם אבל שיהי׳ רחמן בטבע אי אפשר. פזיזתו של העמא פזיזא, התקצפו ולהב אהבתו אשר בין איש לחבירו ובין קרוב אל קרובו יסודתם התרגשותם אשר בטבעם הוא, [ועיין בהג״ה בפרק הקודם]. ובספ״ק איתא שגם אהבה ל׳, טבעית היא באיש ישראלי, רק שהיא טמונה בלתי נרגשת גם לעצמו.