זאת אומרת שאין כוונת קדשו בת״ז שיש נפש החושבת לבדה ונפש המציירת לעצמה, רק שמתחילה כשפועל האיש בנפשו פעולה קלושה אז רק חלק קטן ממנה מתגלה לחשוב, וכשמפעיל את עצמו יותר אז חלק יותר גדול ממנה מתגלה שגם מציירת לו את הדברים. וזה שאמרנו בחוה״ת שם בהג״ה שכשחושב האיש במחשבה קלושה משונאו שחרפהו אז צורת השונא אינה מצטיירת לפניו וכשחושב במחשבה חזקה גם צורתו מצטיירת לפניו, ואז לא רק צורתו של השונא המצטיירת לפניו נקראה ציור, רק גם הדיבורים שדיבר אליו וכל המאורעות שחושב עתה מהן נקראות ציור. וכמו שאמרנו שם שהמחשבה חזקה, והדמיון, מין אחד הם, רק הדברים שיכול לצייר בדמיון כגון צורת בית, איש, וכו׳ רואה בדמיון, והדברים שאינם בני צורה כגון דיבורים, חושבם במחשבה חזקה לבדה, ע״ש. וגם בני אדם מדברים כן, ואומרים, שצייר לו כל דבר וכל דיבור פרטי ואפילו מה שחשב עליו שונאו וחושב עליו גם עתה לעשות לו, את הכל צייר במחשבתו.
הכשרת האברכים · פרק ד׳, י״ח
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hakhsharat haAvrekhim, 16. Ring. 11-432
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך הכשרת האברכים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.
