הכשרת האברכים · פרק ג׳, י״ח

וכבר סמרו שערות ראשי משמועה רעה אשר שמעו אזני התאוננות אנשים חסידים באים בימים, שאי אפשר להם עתה לעמוד נגד תאוותיהם אפילו כפי ערך שעמדו בימי שחרותם. סבת הדבר גם כן מזה הוא, מפני שבנעוריהם ובשחרותם עבודתם רק בדעתם לבד היתה, ולא נתנו לב להיטיב את עצמותם ואת התרגשותם ולהפעילם לטובה ולקדושה, רק עצרו את עצמם, ומן התרגשותיהם הרעות רק התאפקו, לכן כשבאו בימים ונחלשו, ועימהם גם כח ההתאמצות וההתאפקות נחלש, אז רק מן תאוותיהם אשר גם הן נחלשו במדה מרובה מחולשת גופם, הם נלחם, ומאותן שלא נחלשו עמהם במדה מרובה, הם סובלים וכמעט שקשה להם לעמוד נגדן. כי לא כל תאוה, ולא בכל איש, נחלשת בחולשת הגוף, כי יש לפעמים איש אשר עצביו [נערווין] המיוחדים לאיזה תאוה או לאיזה שאיפה, אם לאכילת ממתקים או לשתות משקאות, אם לספר לה״ר או גם לתאוה הרעה האיומה ר״ל, עוד מוסיפים להתגרה בחולשת גופו כשבא בימים, ככל חלש העצבים המתגרה על נקלה, ואז תאוותו זו או שאיפה זו מתגלה בו גם בחולשתו, היא מתגרה, וכח התאמצותו ועצורו נחלש ורע ומר לו ר״ל.