הכשרת האברכים · פרק ג׳, ט״ז

אמור מעתה אפילו אם יטעה מי שהוא לאמור שההתלהבות בעבודה, רק עלי׳ היא שרק בני עלי׳ צריכים להשתדל לה ולא כל אחד, ואפילו אם יפתך יצרך לאמור שיכול אתה להיות אברך חסיד בלא התלהבות [אף שאין מוחי יכול להשיג בשום אופן איך ובמה תהי׳ חסיד אם לא בהתלהבות ראשית החסידיות דרך הנביאים] אבל בלא ההתרגשות ראשית התעוררות הנפש עכ״פ, שאנו רוצים לעורר בך, כבר כל אחד יודע ומבין שאי אפשר להקרא חסיד. ולא עוד אלא גם עובד ד׳ פשוט א״א להיות בדעת בלבך, בזה שמבין שזה טוב וזה רע, זאת לעשות וזאת לחדול. כי מי שעובד רק בדעתו לבד, שרק בדעתו יודע הוא שצריכים לירא את ד׳ ולאהוב אותו ית׳, את תורתו, מצותיו, ואת בניו ועמו בני ישראל ולא מתרגש גם לכל זה, אין חילוק רב בינו לבין מי שמיעץ רק את זולתו, זולתו שאין בו דעת ותאב לכל כיעור ורע. כיון שגם הוא בעצמותו כלו, לא לבד שאינו מתרגש להטוב והקדושה רק עוד להיפך להכיעור ולגשם הבהמי׳ מתרגש ואליהם משתוקק ונמשך. והאם בכל עת ובכל שעה, ביום ובלילה יוכל האב בדעתו הבריא להשגיח על בנו המשוגע ר״ל, השואף בכל רגע רק לחבל ולאבד. כשרק יתעייף האב את עינו ממנו יבצע את מזימותיו הרעות ובין רגע את כל הבית לחורבה יהפוך. בשום אופן אי אפשר לו לאיש לשמור את עצמו בדעתו בלבדו, אם הוא והתרגשיותיו בקדושה לא יכנסו רק בגשמיותם ככלב וכעכבר ישארו. והאם כשישן ודעתו בל עמו ח״ו אינו צריך להיות יהודי, ד׳ ישמרנו, גם כשהוא ער אי אפשר להשגיח על בן המשוגע בלי הרף.