הכשרת האברכים · פרק ג׳, ט״ו

ומעתה האם גם תקשה איך זה עשו לפעמים הנביאים ובני הנביאים פעולות גם פשוטות לשמח בהן כגון המנגן אשר לאלישע הנביא ופגיעת חבל נביאים אשר פגע שאול בשובו משמואל הנביא, ולפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והמה מתנבאים [שמואל א׳ י׳ ה׳] והלא הרבה בני אדם משמחים את עצמם באלו ועוד יהוללו ויחטאו. כי הנביא בראשיתו הי׳ צריך לגלות נפשו כמו שאמרנו בריש דברינו ולגילוי זה צריכים גם שמחה, כדי שתשרה עלי׳ השכינה, כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, ולא נאמר בשביל זה שכל מי שהוא בשמחה ומגלה חלק נפשו זוכה לנביאות כמו שלא נאמר כמי שהוא חכם גבור ועשיר, ינבא, מפני שאלו היו מתנאי הנביא שהיו צריכים לו כדי שיזכה לנבואה. גם כל איש בשעה ששמח מגלה חלק נפשו אבל אם עובד ד׳ הוא, אז עבודתו יותר מעולה כיון שבנפש גלוי׳ עובד, ואם לאו אז עוזב את שעת הכושר ועוד בנפש גלוי׳ הוא חוטא, והוא חומר רעת פגם המדות כנ״ל בפרק שלפני זה. כן איש העובד את ד׳ אם יעבוד לעשות את עצמו למתרגש יקל לו לגלות נפשו ועבודתו יותר מרוממה תהי׳, אבל לא כל מתרגש עובד הוא כמו שלא כל השמח מנבא. רק זאת יכולים לאמור, הא שבני ישראל טבעם יותר נוטה לעצבנית [נערוועאיש [בהדרשה שנדפסה דברנו מן הפעולות הפרטיות המסבבות את העצבנות בישראל, ועתה מן טבע ישראל בכלל הנוטה לעצבנית] מפני שיסודתם בני נביאים הן, אם משמשים בהכשרותם זו לעבודה, אז לעבודה עילאה ע״י יגיעו, גם לרוח הקודש, ואם לאו הרי זה כמי שנולד במוח חריף מאוד שכאשר אינו משמש בו לחכמה מסתכן הוא יותר שלא ישתגע עי״ז, ומהתרגשות שהיא הכשרה לעבודה עילאה להתבטלו להתלהבות ולרוה״ק, ח״ו שובבות ועצבנות יכול להיעשות. ובזה תבין מעט את דברי הפסוק מלכים ב׳ ט׳ י״א שכשבאו ללעג על הנביא קראוהו בשם הזה ע״ש].