הכשרת האברכים · פרק ב׳, כ״ג

ולא עוד אלא גם כשבא האיש לעורר את עצמו יקל לו אם אז גם בכח יעבוד איזה עבודה לד׳. כי אם להתרגש קשה לו להכריח את עצמו בלא תחבולות ואמצעים אם לא באה ההתרגשות ממילא, הלא לעבודה בכח יכול להכריח את עצמו שאף בשעה שאינו רוצה בעל כרחו יעבוד. והיא כל עמידתנו בעבודתנו בין אם רוצים בין בשעה שמכביד היצה״ר את לבבנו בעצלות וטמטום המוח והלב מ״מ כופים את עצמנו, לומדים התורה, מתפללים ומקיימים המצוות, וכיון שלפי הנ״ל גם היא העשי׳ שבכח, התפעלות הנפש היא והתגלותה מעט, רק שכשהיא לעצמה בלא התרגשות, מעורה היא בגופנית וטמונה בהעשי׳ עד שלא ניכרת ומורגשת לפעולת והתגלות הנפש, ומכש״כ אם לבו בשטותים שקוע ומחשבתו בהבלים שוטף בשעה שעושה ועובד את עבודת הקודש, אבל כשפונה את מחשבתו וכל זוהם ומיחדה לכוון שלפני הקב״ה עומד, ובענוה ושבירת רוח לפניו ית׳ עובד עבודתו, אפילו אם אינו עושה פעולות להתרגש, אז ע״י עבודתו בכח ויגיעה אוחז הוא את נפשו בערפה ובע״כ מוציאה מן מחבואה, וקשה שגם מדותי׳ לא תתרגשנה בו עכ״פ איזה רגש באהבה, יראה ותשוקה לד׳.