הכשרת האברכים · פרק ב׳, כ׳

אבל לנו ובערכנו נותן לך איזה מדה למוד בה מתי כבר יכולים לכנותה התלהבות שלמעלה מן ההתרגשות. כל עוד שהתרגשות תשוקתך, אהבתך ויראתך לד׳ אשר בך היא במדה שלא נתבטלו עוד שאיפותיך ומאויך לה, כי רוצה אתה גם בעולם ועניניו בשעה זו רק שגם לד׳ נפשך מתרגשת, אז רק התרגשות בלבד היא. משא״כ כשכ״כ נתבערה הרגשתך שעכ״פ בשעה זו כל העולם ושאיפותיו מאוסים לך ואך תשוקה וכוסף אחד לך, לד׳, לקדושתו ולתורתו, היינו שעכ״פ בשעה זו נתבטלו שאיפותיך לנפשך הבוערת לד׳, ולא עוד אלא שגם חזקה ואמיצה התרגשותך ממך, כלומר שבשעה זו אין בידך להתאפק ממנה ולחדול מלהתפעל באהבה יראה וכו׳. ואם מתפלל אתה בשעה זו אפילו אם אין אתה מתלהב בכל התפילה מראשיתה ועד אחריתה, מ״מ אם בשעה שאתה מתלהב, אי אפשר לך לחדול מן התרגשותך זו ולהתפלל בקרירות, אז לפי ערכנו כבר ראשית התלהבות היא ולא התרגשות. והלא תדע ותראה בר״ה בשעת תקיעות וכן ביוה״כ ובפרט בשעת כל נדרי ונעילה, שכל תאוה שאיפה ורצון גשמי בטל ממך בשעה זו, מפני שנתרגשת כ״כ עד שכבר להתלהבות הגעת, אף לא תוכל להתאפק אז ולעצור עצמך ממנה, כי כלך מתבער, ואת כל עצמך, להבי נפשך, באש ד׳ מוקדות.