הכשרת האברכים · פרק י״ב, ז׳

כל חנו של הילד הוא על שהוא תמים ופשוט, כשמדברים עמו מרגישים כאילו עם נפשו היינו מדברים, וכששואלים אותו דבר, השאלה חודרת עד לנפשו וממנה באה לנו תשובה תמימה ופשוטה, את כל לבו נותן הוא בתשובתו. לא שלא יהי׳ לך דעת יותר מלילד אנו מבקשים ממך רק שתהי׳ תמים. למשל כשישאלך אדם דבר לא תתישב איך להשיבו, לפי נימוס העולם יפה להשיבו כך, ואם אשיבנו באופן זה יחשבנו לחכם, וכדי להטותו ולרמותו טוב לענותו כך, נמצאת שתשובתך הוא אוסף של רוח מארבע רוחות העולם, לפי נימוס העולם יפה להשיבו כך, וכדי להתפאר לחכם, טוב להשיבו באופן זה וכו׳, ואתה עם נפשך חסרים, אין כאן לא מציאות, ולא חיות, לא נפש ולא אמת, רק שקר אפס ובוהו בך.