הכשרת האברכים · פרק י״ב, י״ט

כפי שהבאנו לעיל מקדושנו עיר וקדיש הבעש״ט זצוקללה״ה א״א להפטר לגמרי מן הפניות, היינו גם מן הדקדקות. אדרבה, מי שאינו שקוע בעבודה ולא מרבה להסתכל לתוך עומק עצמותו ועומק עבודתו, יש שמרמה א״ע לאמור שעבודתו אמת לאמיתה, ולא עוד אלא שיש שקשה לאמור לאיש כזה הלא עבודתך בפניות השלך אותן ממך, כי אולי עי״ז גם מן כל עבודתו ימנע, כיון שעיקר המעורר שלו לעבודה הן הפניות, וכשישליכן, כל המעורר יחסר לו, ועמהן עם הפניות יכול להיות שברוב הימים יעלה לעבודה לשמה כמו שאחז״ל לעולם יעסוק וכו׳ שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אבל העובד המרבה להסתכל בקרבו ובעבודתו, רואה שלפעמים זעיר שם זעיר שם מחשבה דקה זו של פני׳ מתנפנפה, ורצון טוב זה אשר התעורר בו לא כולו טהור הוא לשם ד׳, רק גם איזה נדנוד של פני׳ התדבק בו. לא שהעובד מניח את האבק הזה על עבודתו הס מלהזכיר. אך שגם להעובד יש יצה״ר הדברים אמורים, ויצרו הוא בזה לעפר את עבודתו ולפזר אבק הזה עלי׳, אבל הוא העובד קם בכל התאמצותו נגד יצרו ומנער עצמו מן העפר גם מן האבק ומגרש את נדנוד הפני׳ ממנו ומעבודתו ועובד הלאה עבודתו עבודה טהורה ביתר התאמצות והתחזקות בלא הפניות.