הכשרת האברכים · פרק א׳, י׳

ולא באותן בני אדם לבד שלבם מטומטם לגמרי קאמרינן שאין להם שום התרגשות בשום פעם ר״ל, ונפשם טמונה תחת תל גדול של אשפה מבלי להושיט אף אצבע מאצבעותי׳ החוצה, רק גם באלו שיש להם זמנים שרוצים ומתרגשים, והרבה פעמים מתרגשים. רק התרגשותם ורצונם לא בידם הם, בשעה שמעצמם מתעוררים אז רוצים ומתרגשים, ובשעה שאין התעוררותם באה ממילא, הם נחים שוכבים נופלים, אשר מצב אנשים כאלו יש שאינו יותר טוב הרבה ולא פחות מסוכן מאשר מצב אנשים הראשונים המטומטמים לגמרי. והוא מין כף הקלע שבעולם הזה, אשר ברגע זו רוצה באמת ומשתוקק בנפשו וגם מתרגש התרגשות הקדושה, וברגע שלאחרי׳ הוא שפל, שיכור, נופל ומתגולל באשפה אין רצון ולא תשוקה לשום דבר קודש, ויש שעוד להיפך במחשבות ורצוניות רעות מתפעל ר״ל. ואפילו אם מכיר הוא את מצבו כי רע הוא ויש שגם דואג על סכנת גופו ונפשו השקועים בבצה הסרוחה עד מחנק נפש אף עד להטבע ח״ו ורוצה לרצות ולעורר עצמו, אף חושב בקרבו מה מאושר הייתי אילו יכולתי להציל עתה את כל עצמי מן הבצה בשביב של רצון ותשוקה, ומ״מ במחשבה ורצון לבדם אינו יכול. כי רק האיש שעבד כבר הרבה בקדושה יכול גם בדעתו לבדה לפעול על עצמו אף בשעה שאינו מתרגש כולו ברגשת הקודש. ומכש״כ כאשר יעמק בדעתו יותר בגדלות ד׳ באהבתו ויראתו, שכל היום גופו וכחותיו הפנימים עם מחשבותיו ורצונותיו, לדעתו דעת הקודש בטלים. לא כן אנו בדור הזה שגופנו בעבודה לא נשקע, ומוחנו ודעתנו לא נתעלו ולא נתחזקו בקדושה, קשה למשול על עצמנו במחשבה ורצון בלבד, אם גם כל גופנו לא יתרגש ברגשת הקודש, בשעה שרוצים להתרגש.