דברי סופרים · פרק ל״ה, ב׳

ובירושלמי דברכות (פ"א הוא הדין) על פסוק תנה וגו' אי את יהיב עינא ולבא לי אנא ידע דאת דלי, וע"כ אמרו [כתובות מ"ו א'] ונשמרת וגו' שלא יהרהר וכו’, אף דאין המחשבה רעה מצטרפת לרואה קרי במעשה בלא מחשבה דאחר כך בלילה ואין נענש על זה, מכל מקום מצות שמירת לבו עליו הוא ועיקר היהדות בלב, ויראה שהוא עיקר אשר ד' שואל מעמך אינו אלא בלב וכמה שכתוב ביומא [ע"ב ב'] על פסוק ולב אין, וכן כל חובת הלבבות כי כאשר הלב טוב שהוא המדה הישרה שיבור האדם כל המעשים ממילא הם אך טוב וההיפך בהיפך, וע"כ עיקר עבודת האדם כל היום דכל עמל אדם לפיהו בקול תורה וקל תפילה העיקר הוא בלב ותפלה נקרא עבודה שבלב (תענית ב'.), וכן בתורה נאמר והגית בו יומם ולילה והגיון הוא בלב כמה שכתוב והגיון לבי, וגם בקריאת שמע שהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים קיימא לן כמ"ד [ברכות כ' סע"ב] הרהור כדבור דמי, ואף דמלכות פה תורה שבע״‎פ קרינן (במקום אחר פתח אלי') דעיקרו בהתגלות בפה כיון דהרהור כדבור דמי הרי חשוב כדבור ופה, ועיקר שכינת מדת המלכות הוא בלב איש הישראלי כמה שכתוב צור לבבי וגו', והרמב"מ (ה' ברכות פ"א ה"ז) פסק דכל הברכות יוצאין גם בלב, ואף דהארץ נתן לבני אדם אחר ברכה (כמה שכתוב ברכות ל"ה:) הוא עולם המעשה שצ"ל התגלות בפעל די שיהיה בהתגלות לבו שהוא הארץ העליונה מדת מלכותו יתברך ושכינתו יתברך בתחתונים בלבבות דבני ישראל שנתן לבני אדם.