דברי סופרים · פרק ל״ג, ד׳

וז"ש במגילה (י"ב:) על פסוק והקרוב אליו שהוא מליצת מלאכי השרת על ישראל מצד הקרבנות שנקרא לשון קירוב שבזה מתקרבים להשם יתברך, ורק ישראל נקראים עם קרובו אשר לו אלקים קרובים אליו אבל לאומות אין שום התקרבות להשם יתברך, ובלעם ובלק שהם גם כן שורש אחד עם עמלק כידוע חשבו גם כן להסב אהבת השם יתברך והתקרבותו אליהם על ידי הקרבנות שהקריב, ואמרו על זה במדרש (במדבר רבה פ"כ) פסוק טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו, כי אהבתו יתברך רק לזרע אברהם אוהבו שאינם אלא ישראל (כמה שכתוב נדרים ל"א.) וכמה שכתוב ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי, ואם כן אי אפשר להם להתקרב להשם יתברך כלל אף אם יקריבו קרבנות, דרק קרבנות דבני ישראל ועבודתם הוא העולה לריח ניחוח להתקרב על ידי זה להשם יתברך ולהיות מרואי פני המלך אשר באור פניו הוא חיים וממילא דאין קיום לגזירת המן להשמיד וגו', והיה הכנת הרפואה על ידי משתה וכן גמר ההצלה על ידי משתה דאסתר והזמינה המלך והמן, והמלך סתם שהוא מלכו של עולם (אסת"ר שם) הוא העיקר בסעודה זו לייחד קוב״‎ה ושכינתי' שמזה נמשך המשתה דקדושה אשר נקבע אחר כך למצוה מזה המשתה דפורים, ואז שלא נתקן עדיין משתה דמצוה בכל משתה יש קטרוג וזהו שהוזמן גם המן שהוא המקטרג על בני ישראל אז, והוא חשב שזה לכבודו ולגדולתו כמו שהתפאר לפני אשתו וחכמיו ונהפוך הוא שהיתה כדי להאבידו, וזהו עד דלא ידע וכו’ כי הוא טעה על ידי המשתה ולא ידע דהוא ארור כלל רק אדרבה ואז הוא תכלית אבדונו וכן התחלת אבדונו במשתה א' דאחשורש, וכן כל משתה בני ישראל בפורים הוא כדי להאביד לעמלק על ידי זה, כי המשתה של מצוה מלא קדושה שהוא מורה קדושת ישראל גם בשעת הביסום עד דלא ידע וכו’ שלא מצד הידיעה וההשתדלות, כי כבר נמחה הרע לגמרי מלב הישראלי שאין צריך להשתדלות, וזהו זביחת היצר דבענין על זה כבר נמחה הרע ובזה הוא המחיי' לעמלק ראשית הגוים שהוא שורש כל מיני רע שבעולם, ובמה שנתברר קדושת ישראל גם במשתה עד דלא ידע שגם בהעדר ידיעתם ישראל קדושים הם משרשם, על ידי זה הוא מחיית הרע מן העולם לגמרי.