דברי סופרים · פרק כ״ח, א׳

בירור כל מדה הוא בההיפך, כי אין לך שום מידה שאין בה צד שראוי להשתמש להיפך, והמדות הם חלוקים בנפשות מתולדתן, שיש שהוא בטבעו רחמן ובירור להתאכזר על עמלק וכדומה משונאי ד' וכמה שכתוב (קה"ר פ"ז שוחר טוב ז') כל המרחם על אכזרים בסוף נעשה אכזר על הרחמנים, כי רחמנות זו אכזריות הוא באמת ומי שמרחם רק מצד טבע תולדתו ולא רק לשם שמים הוא מרחם גם במקום הראוי להתאכזר, ובזה עבירה גוררת עבירה דסופו להתברר להיפוך חס וחלילה שהוא רק רחמן במקום שאין צריך ובמקום שצריך הוא מתאכזר, אבל שלימות המידות אף שנטועים בו בטבע לא ישתמש בהם מצד טבעו לבד רק לשם שמים לעשות כרצון השם יתברך, וכשמתאכזר במקום שאין רצון השם יתברך לרחם זהו הרחמן האמיתי שזה רחמנות על האמת דהנאה להם והנאה לעולם להתאכזר עליהם, ועל ידי דקרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק וכל שפע וברכה מתרבה בעולם על ידי זה, וכיוצא בו בכל המדות כגון ענוה יש גם כן פעמים שצריך להשתמש בההיפך וכמה שכתוב בסוטה [ה' א'] בשמתא מאן דלית, ורשב"ג דנשבתח בענוה שהוא המשובח בין ג' ענותנין (ב"מ פ"ד:) תיקן בריי' לכבודו נגד ר"מ ור"נ בסוף הוריות [י"ב ב'] והם חשבוהו לגיאות ואלו היה כן היה עולה בידם מה שבקשו להשפיל כבודו דכל הרודף אחר הגדולה הגדולה בורחת ממנו כמה שכתוב בעירובין [י"ג ב'], אבל הוא נתברר אז בשלימות ענותו כי לא קיבל שום גיאות כלל מזה, כי הכבוד הוא מה שתיקן מה שראוי ע״‎פ הלכה לנשיא ונקבע הלכה כדבריו, ואין בזה להתגאות מה שהשם יתברך חולק כבוד לנשיא והוא זכה בה מאבותיו דהבן קודם לכל אדם ויורש גדולת אביו ולא נתרומם לבו כלל על ידי זה. ובזה נתברר שלימות ענותו וע"כ עזרו השם יתברך להגדיל כבודו עוד יותר כמדת הבורח מהגדולה עד דהם נדחו מבית המדרש ור"נ הוצרך לפייסו, וכן רבי דענותן היה כמה שכתוב בסוף הוריות (י"ס.) וסוף סוטה (מ"ט.) צוה לבנו בכתובות [ק"ג ב'] נהוג נשיאותך ברמים וזרוק מרה בתלמידים, ומשה רבינו ע"ההעניו מכל האדם אמרו לו דתן ואבירם כי תשתרר עלינו גם השתרר, ומסתמא לא ידבור שקר בעלמא וכל שכן שלא יהיה נכתב זה בתורה, אבל הרגישו בו למראית עין איזה השתררות ובזה היה בירור שלימות הענוה שלו, והשונא נתלה בזה שלמראית עין והיפך האמת, ודוד המלך ע"ה היה לבו נקי לגמרי מתאות וכמה שכתוב לבי חלל בקרבי שהרגו ליצר רע בתענית (עיין ירוש' ברכות פ"ט הוא הדין) וע"כ לא היה ראוי כלל לאותה מעשה כמה שכתוב בעל זה [ד' סע"ב], וכן מדנסהו השם יתברך בתאוה ואין הקב״‎ה מנסה אלא קנקנים שלימים כמה שכתוב בבראשית רבה (פל"ב) ע"כ דהוא היה שלם בזה בתכלית השלימות, ובירורו היה בנסיון זה דאף שלא עלתה בידו למראית העין ואויביו חשבוהו על ידי זה לבא על אשת איש ובעל תאוה, הוא באמת נתברר בזה כי על האמת אמרו שבת [נ"ו א'] דלא חטא, ואמרו בסנהדרין (ק"ז.) דראויה היתה לו בת שבע מששת ימי בראשית אלא שאכלה פגה, וכן ידוע דאותו ולד היה נשמת משיח רק לפי שהיה פגה דעדיין לא הגיע הקץ ע"כ לא נתקיים, וזהו בירורו שגם במקום שנשתמש בתאוה לא נתאוה לדבר רע חס וחלילה רק לדבר הראוי לו מששת ימי בראשית ולהביא נפש משיח לעולם שראה שעתיד להוציא ממנה, ואף שלמראית העין לשעה דהיה נחשב לחטא היה נראה שלא עמד בנסיונו ונתחרט על מה שביקש שינסהו (שם), מכל מקום נקבעה בקשתו בחנני ד' וגו' לבקשה קבועה לעלמי עד, כי באמת על ידי זה נצרף לבו ונתברר שהוא מנוקה מתאות לגמרי אחר התשובה שנתברר דלא חטא, דע"כ נשאה אחר כך ואויביו יאמרו רע לו בזה וכמו שאמר לו שמעי ואודך ברעתך על ידי שהיתה אספקפסילי של בת שבע עוברת עמו כמה שכתוב בשוחר טוב (ב') וע"כ חשב שמעי דיעלה ביד אבשלום, אבל באמת זה היה בירור טוהר לבבו מכל תאוה רעה ועל ידי כן הוחזר למלכותו.