בן איש חי · וארא

מאחר דצידה אסורה בשבת והיא מאב מלאכות, לפיכך אם הפריח העוף עד שהכניסו לבית שחלונותיו סתומים או לביבר מקורה וסתום מכל צד ונעל בפניה, או שרדף אחר חיה עד שהכניסה לבית או לחצר וכיוצא ונעל בפניה, חייב מן התורה; ומיהו, אינו חייב מן התורה אלא בהיכא דאין הבית גדול כל כך, והרי הוא יכול לתפוס החיה או העוף בנקל במרוצה אחת, ואינו צריך לבקש תחבולות כדי לתפסו; אבל אם הבית גדול כל כך שאינו יכול להגיע ולתפוס העוף במרוצה אחת מפני שנשמטין ממנו, וצריך לרוץ אחריהם בתוך הבית ריצה שנית או שלישית, הרי אלו מחוסרים צידה ופטור מן התורה, אבל מדרבנן אסור בכל גוונא.

הצד דבר שאינו מחוסר צידה, כגון צד צבי חגר או חולה מחמת עייפות, שהוא יגע ואינו יכול לזוז ממקומו, פטור מן התורה, אבל אסור מדרבנן; אך הצד צבי ישן או סומא או חולה מחמת חום שנולד בגופו, חייב, מפני שהם עשויים להשמט כשמרגישים ידי-אדם, ומחוסרי צידה הם.

צבי ועוף שנכנס לחדר וכיוצא, ונעל בפניו, חייב; ואם נעלו שניים, פטורין מן התורה וחייבים מדרבנן. ואם לא היה יכול אחד לנעלו ונעלו שניים, חייבין מן התורה. ואם היו הצבי או העוף בחדר והיה הדלת סגור, מותר לכתחילה לנעול במנעול, דמאחר שהדלת סגור אין יכול לברוח, והרי הם שמורים ועומדים, ובמנעול הוא מוסיף שמירה, ואין בזה משום צידה.

מי שהיה לו צבי קשור בביתו, מותר לנעול הדלת בפניו כדי להוסיף שמירה על שמירתו, כי מאחר שהיה הצבי קשור - ניצוד ועומד הוא. ואם אחר שנעל הדלת ניתר הצבי מקשירתו, דנמצא עתה ניצוד ושמור מכוח הדלת, אין מחייבים אותו לפתוח הדלת כדי לבטל שמירתו, מפני שבשעה שנעל, בהיתר נעל, ואין עתה עושה כלום. וכן מי שנעל ביתו לשמרו והיה עוף או צבי בתוכו, והוא לא היה יודע כלל שיש שם עוף או צבי, ואחר שנעל נודע לו - אין מחייבין אותו לפתוח הדלת, אלא יישאר נעול עד חשיכה, כדי שיבוא וייטול הצבי או העוף משם; והטעם - מפני שכאשר נעל, בהיתר נעל, שלא היה יודע שיש צבי או עוף; אבל אם היה יודע שיש צבי ועוף ובא לסגור הדלת, אסור, אע"פ שאין מתכוון לצוד אותם, אלא כוונתו לשמור ביתו - מאחר כי בוודאי ניצוד.

החתול, דינה כשאר חיה ואסור לצוד אותה. ואם נכנסה לחדר, אסור לסגור הפתח עד שיוציאנה משם אם יודע שהיא שם, אע"ג דאינו מתכוון לצודה, וגם אינו רוצה בצידתה שאין לו צורך בזה כלל, עם כל זה אסור אם הוא יודע שהיא שם. על-כן פה עירנו בגדאד דשכיחי חתולים הרבה בבתים, צריכין להיזהר בדבר זה מאד - דאם נכנס לחדר ולכל מקום שיש לו פתח לנעלו ורואה שיש שם חתול, לא ינעל הפתח אלא עד שיוציא החתול משם.

זבובין אסור לצודם מדרבנן; ולכן צריך להיזהר שלא לסגור תיבה או לסתום כלי שיש שם זבובין, מפני שהם ניצודין בסגירה זו; ואע"פ שאינו מתכוון לצודם, מכל מקום "פסיק רישה ולא ימות" הוא. כיצד יעשה? יפריח הזבובין תחילה ואח"כ יכסה הכלי או יסגור התיבה. במה דברים אמורים? כשרואה זבובין בעיניו, אבל אם אינו רואה, אינו מחויב לבדוק אם יש שם זבובין. וכן אם ראה והפריחן, אינו מחויב לבדוק אם נשאר איזה זבוב שם, דכיון שהוא ספק - סוגר כדרכו ואינו חושש, דאין כאן "פסיק רישה". ואסור להעמיד סם-המוות לזבובין בשבת.

אסור להעמיד בשבת המצודה לצוד בה עכברים, ועל-כן המצודה חשיב כלי שמלאכתו לאיסור ואסור לטלטלה משום מוקצה. והנה לפעמים מעמידים המצודה מערב-שבת, וניצוד בה העכבר בלילה, צריכין ליזהר שלא יסירו ממנה העכבר ביום שבת משום מוקצה, אלא יישאר בה עד מוצאי-שבת.

אווזים ותרנגולים וכיוצא הגדלים ברשותו של אדם, אסור לצודם, דהיינו להכניסם תוך הלול שלהם או לתוך חדר אחר ולסגור הפתח עליהם כדי שלא יצאו; לא מבעיא אם מרדו ויצאו מן הלול דאסור מן התורה להכניסם לתוכו, אלא אפילו אם יצאו מן הלול לתומם, אסור להחזירם ללול מדרבנן, מפני דאלו דרכן להיות מורדים חוץ לכלובן, שיש טורח לתפשם מפני שנשמטין אנה ואנה, ולכן אסור מדרבנן לצודן להכניסם ללול ולסגור עליהם; ואע"פ דאלו דרכם לבוא לעת ערב מאליהן ללול, גם כן אסור, מאחר דהם דרכם להיות מורדים חוץ לכלובן שיש טורח לתפשן; מיהו, אם אין דרכן למרוד חוץ לכלובן ואין טורח לתפשם, מותר להכניסם ללול או לחדר אחד ויסגור עליהם הפתח, ועיין בפוסקים. והנה התרנגולים הגדלים פה עירנו יע"א, דרכם למרוד חוץ לכלובן ויש טורח גדול לתפשם, ולכן צריך להזהיר המון העם בזה - דאם יצאו חוץ ללול אסור לרדוף אחריהם עד שיכניסם לתוך הלול או לתוך חדר ויסגור הדלת; מיהו, אם יצאו חוץ לחצר, שאם לא ירדפו אחריהם יאבדו, התירו משום פסידא לרדוף אחריהם כדי להכניסם לתוך החצר או לבית גדול שאינו יכול לתפשם בו במרוצה אחת, ובלבד שלא יטלטלם; ועיין אחרונים ז"ל.

אע"פ שכתבנו לעיל דאם היה הצבי תוך החדר אסור לנעול הדלת, ואפילו אם אינו מתכוון לצוד אלא לשמור ביתו, מכל מקום אווזים ותרנגולים הגדלים בחצר ברשותו, מותר לפתוח ולנעול הפתח של החצר ואינו חושש, יען כי אווזים ותרנגולים אין בהם צידה כל כך כמו חיה ועוף; ולכן מאחר שאינו מתכוון לצוד אותם אלא נועל הפתח כדרכו לשמור ביתו, מותר; אך שאר חיה ועוף דאית בהו צידה ממש, שעומדים תוך החדר או תוך החצר ואינם קשורים או סגורים תוך כלובן, אסור לנעול פתח החדר או החצר כדרכו ואע"פ שאינו מתכוון לצודם, דנעילת הדלת היא שמירה להם וזו היא צידתם וכנזכר באחרונים ז"ל. ולכן צריך להזהיר את העם שלא יניחו צבי וכיוצא תוך החצר בלתי קשירה או סגירה תוך הכלוב, דאז אסור לנעול פתח החצר בשבת. ופה עירנו בגדד יש הרבה בני-אדם שדרכם לגדל צבאים בביתם, אך דרכם לגדלם שיהיו מלומדים לעמוד למעלה על הגג או באכסדרה תמיד ולא ירדו לחצר, כי חוששים פן יצאו לרשות-הרבים ויברחו לחוץ, כי אין דרכם לקשרם. ונראה מאחר דהצבי מלומד לעמוד תמיד על הגג או על אכסדרה, יוכל האדם לפתוח ולנעול פתח החצר הפתוח לרשות-הרבים, ורק אם נזדמן שהצבי ירד לחצר, אז אסור לנעול פתח החצר. וכל זה אני כותב לקיים המנהג שנהגו בכך, אבל ירא שמים יזהר לקשור את הצבי בשבת ולא יסמוך על היתר זה, אע"פ שהצבי מלומד לעמוד על הגג או על אכסדרה; והמתרחק מאלו שלא לגדלם בתוך ביתו לגמרי, תבוא עליו ברכה.

פרעוש, שקורין בערבי "ברג'ות", אסור לצודו אלא אם כן הוא על בשרו ועוקצו; וכל דאפשר להפילו לארץ בלי נטילה בידיו, יש לעשות כן. ואסור להרוג פרעוש, וגם לא ימללו בידו, גזרה שמא יהרגנו, אלא יטלנו בידו ויזרקנו.

אסור להרוג צרעה וזבובין ויתושין. וכל ההורג פרעוש כהורג גמל! ויזהרו העם בדבר זה לשים עליו עין השגחתם, ובפרט ביתושים המצויים בימות הקיץ בתוך המרתף, כי רבים המה, וכיון דכאב לאדם טובא מחמת עקיצתו, אז יחרה אפו ויכנו בכפו - שאלו, בהנחת היד עליהם, כרגע אומללו ודמם שותת; ומאחר שרגיל בהכי בימי החול, צריך לשים השגחתו מאד בשבת שלא ישכח ויהרוג הפרעוש או היתוש.

המוציא דם מאיברי החי, חייב. ואפילו אם לא יצא הדם לחוץ ממש, אלא שחבל באחד מאיברי החי עד שנצרר הדם תחת העור, שזה הדם היה יוצא לחוץ ורק העור מעכבו, לפיכך חייב משום נטילת דם, דהרי הוא כאלו יצא לחוץ. במה דברים אמורים? בחובל באדם או בבהמה וחיה או בעופות או בשמונה שרצים האמורים בפרשת שמיני, שהם החולד והעכבר וכו', דאלו יש להם עור; אבל החובל בשאר שקצים ורמשים, כיון דאין להם עור, אינו חייב אלא עד שיצא הדם לחוץ. וצריך להזהיר המון העם בזה, כי יש טפשים מכים זה את זה עד שיצא מהם דם לחוץ, או יהיה נצרר הדם תחת העור; וכן יש הרבה נכשלים בדבר זה, דאע"פ דאינו מכה את חברו, אלא רק תופס בשר חברו בראשי אצבעותיו בכל כוחו בחוזק כדי לצערו, וקורין לזה בערבי "קרצא" (צביטה), ובזה נצרר הדם תחת העור; ולדעת הרמב"ם ז"ל, החובל באדם או בבהמה דרך נקמה, הרי זה חייב מן התורה, ולא הוי לזה דין מלאכה שאינה צריכה לגופה משום דאינו צריך לדם, ואע"פ שהעושה זאת דרך שחוק ובדיחות דהוה לה מלאכה שאינה צריכה לגופה, הא על כל פנים חייב מדברי סופרים.

הכינה אינה מתהוית מן העפר אלא מן הזיעה, לכך מותר להרגה בשבת. במה דברים אמורים? במוצא כינה על בשרו או שמצאה על בגדיו דרך מקרה, אבל המפלה את בגדיו מכינים, אסור להרגן, אלא מוללן בידיו וזורקן; והטעם, דגזרו שמא ימצא גם פרעוש ויבוא להרגו, כיון דשכיחי פרעושין בבגדים; לפיכך, המפלה ראשו, מותר להרוג הכינים שימצא שם, משום דאין פרעושין מצויים בראש; ואם בלילה עקצו בבשרו ואינו יודע אם הוא כינה או פרעוש, הרי זה יזרקנו דשמא פרעוש הוא.

טוב ליזהר מלחצוץ שיניו במחט, דיש חשש שיוציא דם; וכן אם מחכך בשרו בשבת, יזהר לחכך בנחת ולא בחוזק, דלפעמים נסרך העור ויוצא דם ואינו מרגיש; ועיין "כף-החיים".

נחש ועקרב במקום שאין ממיתין - אם רצין אחריו מותר להרגן, ואם לאו אסור אלא דורסו כדרכו כאלו אינו מכוון להרגו, כדי שיהיה קצת שינוי.

לא ידרוס במקום שיש רמשים הרבה כמו נמלים וכיוצא, אע"פ דאינו מתכוון להרגם - הוה לה פסיק רישיה ולא ימות, שבודאי יהרגם בדריסה. ובימי הקיץ מצוי בעירנו נמלים הרבה, ונכנסים תוך כלי של מים שקורין "אבריק", המונח תמיד בבית-הכסא בשביל קנוח, והאדם כששופך מים מזה הכלי על ידו כדי לרחוץ, יורדים נמלים הרבה עם המים, ונמצא הוא ממית אותם בידיים בעת שרוחץ, שיתמעכו בקינוח ושפשוף, ולכן ישימו לב על זאת לראות המים תחלה קודם שירחץ ויקנח בהם, דאם יש בהם נמלים לא ירחץ בהם. וכן צריכים להיזהר פה עירנו יע"א - שיש בכל חצר באר מים חיים, אך הם מלוחים, ולוקחים מים מהם בשביל רחיצת ידיים או כלים, ובאלו המים מצוי תולעים שקורין בערבי "עלק", והם נהרגים ברחיצת ידיים ושפשוף וכן בכלים. ועוד יש בכלים חששה גם בימי החול, שנדבקים בהם תולעים אלו, ואח"כ יתערבו עם המאכל שמניחים בהם, ולכן יזהרו לסנן תמיד המים תחילה.