בן איש חי · בא

מותר ליתן ביצה בחמה בשבת שתצלה, מפני שאין דרך בשול בכך. וכן מותר ליתן מים בחמה כדי שייחמו. והמבשל באור בשבת חייב, ואם עשה במזיד, אסור לו לעולם, וגם הקדרה אסורה לו בלא הגעלה, מפני שבלועה מאיסור וצריכה הכשר כשאר כלים הבלועים מאיסור; ולאחרים מותר למוצאי-שבת מיד. ואם בשוגג, אסור בו ביום - בין לו, בין לאחרים - ולמוצאי-שבת מותר מיד - בין לו, בין לאחרים. ואם הנכרי בישל דבר שאין בו בשולי גויים, או שעשה שאר מלאכה לישראל, אסור בו ביום, ולמוצאי-שבת ימתין בכדי שיעשו, דגזרו במלאכה של נכרי טפי, דחשו פן יאמר ישראל לנכרי לעשות לו מלאכה בשבת כדי שייהנה ממנה במוצאי-שבת מיד, כי איסור אמירה לנכרי בשבת קל בעיני אדם.

המבשל בשבת במזיד, או שעשה שאר מלאכות במזיד, דאמרינן אסור למבשל לעולם, ומותר לאחרים במוצאי שבת מיד - כתב מור"ם בהגהת השולחן, ביורה דעה, סוף סימן ק"ב, דאם נתערב הרי זה מתבטל, ולא אמרינן דחשיב "דבר שיש לו מתירים" ולא בטל משום דמותר לאחרים אחר שבת, אלא כיון דלזה אסור לעולם, לא חשיב דבר שיש לו מתירין ומתבטל. וכתב הגאון "כרתי ופלתי" ז"ל שם, דזה דוקא למבשל, אבל לאחרים, אפילו אם נתבטל אינו בטל, דחשיב לדידהו דבר שיש לו מתירין, וכן כתב חוות דעת ז"ל שם, דכוונת הרמ"א ז"ל כן הוא. ועיין מה שכתב בשפתי דעת שם. מיהו, הגאון מגן אברהם כאן בסימן שי"ח, סעיף קטן ב' כתב, דגם למבשל אסור בו ביום גם אם נתבטל. ועין לאחרונים מה שפלפלו בדין זה הכא והתם ביורה דעה, יעוין שם. והנה אנא עבדא הבאתי דין בסה"ק "רב-פעלים", וכתבתי בס"ד, שזה עניין הוא דומה בדומה לפלוגתא דפרי חדש ז"ל עם רבני אשכנז במעשה הקצב ששחט שבע בהמות בביתו וכו', כנזכר בספר "בית-הלל", יורה דעה, סימן ק"י, ופרי חדש בקונטרס אחרון, יעוין שם. ועיין להגאון תוספת שבת בקונטרס "בכור שורו", בחידושי חולין, שהביא פלוגתא הנזכרת ומה שכתב, עיין שם. ואם כן, בנידון דידן - לסברת הגאונים דאסרו השני חצאין, שבחנות ושבבית, משום דלא להוי תרתי דסתרי - גם כאן צריך להורות כמו שפסק מגן אברהם ז"ל לאסור גם למבשל בנתבטל בו ביום, אבל לפרי חדש ודעימה, יש להורות כסברת מור"ם ז"ל דלאחרים אסור בנתבטל, ולמבשל מותר. ואחר אשר פלפלתי בעניין זה שם בס"ד, העליתי דהלכה - דבנדון דידן גם הפרי חדש ודעימה יודו דאסרינן בנתבטל גם לדידיה, משום דמחזי כחוכא טפי ומלתא דתמיהה: איך למי שעשה האיסור יהיה מותר, ולאחרים יהיה אסור?! ועוד כתבתי שם מה שאמרו בזבחים, דף ס"ג דלא יהיה טפל חמור מן העיקר; ונראה שם שדבר זה מוסכם להלכה; וכן כאן, אם לאחרים אסור ולמבשל מותר, נמצא טפל חמור מן העיקר. ועוד הבאתי שם מה שכתב הרב פרי חדש בסימן קי, בסוף אות ג' וזה לשונו: הני מלי, היכא דלא מנכרא מלתא, כגון ספק יממא ספק לילה, אבל במידי דאיתיה קמן, מחזו מלי דרבנן כי חוכא ואיטלולא ולא שרינן, כדאיתא בפרק כיצד מברכין ובסוף פרק הדר, עד כאן לשונו עיין שם. ולכן ראוי להורות כמו שכתב המגן אברהם לאסור גם בנתבטל, גם לדידיה, והיינו כותיה ולא מטעמיה.

אף על גב דאמרינן: מותר לצלות ביצה בחמה, אינו אלא בחמה עצמה, אבל בתולדות חמה, כגון סודר שהוחם בחמה, אסור לשבר הביצה עליו כדי לצלותה מעט, גזרה משום תולדות האור, שהרואה חושב - הוחם באור. וכן אסור לגלגלה על החול ואבק דרכים שהוחמו בכוח חמה.

המבשל או עשה שאר מלאכות לחולה שיש בו סכנה, אסור בשבת לבריא או לחולה שאין בו סכנה, לאכול ממנו, גזירה שמא ירבה במלאכתו בשביל הבריא; אבל למוצאי-שבת מותר לבריא מיד. וכן אם נעשה ע"י נכרי מלאכה - בין לצורך חולה שיש בו סכנה, בין לחולה שאין בו סכנה - אסור לבריא בשבת, שמא ירבה בשבילו, אבל למוצאי-שבת מותר לבריא מיד, ואין צורך להמתין בכדי שיעשו. ורק אם הייתה המלאכה בבישול שיש בו איסור בישולי גויים, אסור לבריא לעולם משום בישולי גויים, וגם לחולה עצמו אחר שבת, כל שאפשר לבשל לו מחדש ע"י ישראל - דלא הותר בשולי גויים לחולה אלא רק בשבת, דאי אפשר לבשל לו ע"י ישראל. וכן הכלים שבישל בהם הגוי בשבת תבשיל שיש בו אסור בשולי גויים, גם כן אסורים אחר השבת וצריכין הגעלה; וכלי חרס, מגעילן שלוש פעמים ודיו, אף על גב דבאיסורין דעלמא לא מהני הגעלה לכלי חרס אפילו בשלוש פעמים - בהא מהני. ובדיעבד אם בישל בכלים אלו בלא הכשר ויש רוב תבשיל, מותר. ועיין "חיי-אדם", כלל ס"ט, סעיף ט' ושארי אחרונים, יעוין שם.

כל דבר שלא נתבשל קודם שבת, אין שורין אותו בשבת בחמין שהיד סולדת בו, אפילו אינו נימוח בשריה זו. ודין חמין שהיד סולדת בו אין משערין באצבע, אלא כל שכרסו של תינוק נכוית בהם חשיב יד סולדת בו. ואם תאמר, איך ידע האדם לשער בכך מדעתו? הנה, נקיט האי כללא בידך: כל היכא שזה החמין ראוי לשתיה או לאכילה, שאין האדם נמנע מכוח ריבוי חמימותו, הרי זה לא חשיב יד סולדת בו; ואם ימנע מלשתותו או לאכלו מרוב חומו, הרי זה נחשב בכלל יד סולדת בו.

אע"פ שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קמה, ב) : אין בישול אחר בישול, מכול מקום יש בישול אחר אפיה או צליה; ולכן אסור לתת פת לתוך מרק או שאר משקה שהוא חם חום שהיד סולדת בו, אפילו שהוא מונח בכלי שני שאינו עומד בכלי ראשון שהיה על האש, אלא הורק לכלי שני; ולאו דווקא פת, אלא כל דבר דרכיך אסור להניח בתוך חמין שהיד סולדת בו. וכתבו הפוסקים: מאחר דלא בקיאינן איזה מקרי רכיך, צריך להחמיר בכל דבר לבלתי יניחו בתוך חמין שהיד סולדת בו. ואותם המניחין בצלים לתוך המרק, יזהרו לבלתי יניחום בעודו חם שהיד סולדת בו, מפני שהם מתמתקין מחריפותם ומתבשלים גם בכלי שני שהיד סולדת בו.

הסוכר היוצא מן הקנים הוא מבושל; וכיון דקימא לן, אין בישול אחר בישול - מותר להניח הסוכר בתוך הכלי, ולערות עליו משקה חם שהיד סולדת בו; מיהו, "חיי-אדם" כתב שיניח משקה החם תחילה לתוך הכלי, ואח"כ יניח הסוכר בתוכו; וטוב להיזהר בזה, דאין פסידא ולא טורח בכך.

יש עושין משקה קהוא מערב-שבת ומניחין על האור כדי לשתותו בבוקר ביום-שבת, אך אין מניחים בתוך הכלי שמניחין אותו על האור "בין" (גרגירים) של קהוא הרבה כפי מה שצריך, כדי שלא יהיה בזה טעם מרירות, לכך מניחים "בין" מעט, ובבוקר בעת ששותה משקה זה מוסיפין עליו "בין" זה, ויש להם על מה שיסמוכו; אך גם בזה טוב שישימו בשבת את ה"בין" אחר שיריקו המשקה הנזכר בתוך הכוס, כדי לצאת ידי חובה שאר דעות; ועוד, מפני כי הקהוא היא קלויה, ויש לחוש ולומר יש בישול אחר קליה. ועיין בספר "גינת-ורדים" בכלל ג', מן סימן ג' עד סימן י' מה שכתב; ועיין "חתם-סופר", אורח חיים, סימן ע"ד, יעוין שם.

כלי ראשון שהוא כלי שנשתמש בו על-גבי האש, אפילו לאחר שהסירו מעל האש, מבשל כל זמן שהיד סולדת בו, לפיכך אסור ליתן תבלין לתוכו; וכן הוא הדין דאסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליה מכלי ראשון שהיד סולדת בו, מפני שהערוי מבשל כדי קליפה כמו כלי ראשון; אבל מותר ליתן תבלין בתוך המרק שבקערה שהיא כלי שני, אפילו שהמרק חם שהיד סולדת בו, מפני שהתבלין קשים הם ואין להחמיר בהם בכלי שני. ואע"פ שאמרנו שאין איסור ליתן תבלין בכלי ראשון אלא דווקא בהיכא שהיד סולדת בו, מכול מקום טוב ליזהר אפילו אם אין היד סולדת בו, כיון שהוא כלי ראשון - כדי לעשות הרחקה וסייג לדבר; ועיין אחרונים ז"ל.

המלח מותר להניחו בכלי ראשון אחר שהעבירו מעל האש, אפילו עודנו חם שהיד סולדת בו, מושם דצריכה מלחא בישולא כבשרא דתורא, וזהו דעת מר"ן ז"ל בשולחן ערוך; אך הרמ"א ז"ל בהגהת השולחן מחמיר במלח אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו, וטוב להיזהר בזה, דכמה פוסקים חשו לזה. מכול מקום אם עבר ונתן מלח אפילו בכלי ראשון בעודו על האש, דעבד איסורא לכולי עלמא - המאכל מותר, דהמלח בטל לגבי המאכל.

מותר לתת מים חמין לתוך צונן, ואפילו מן כלי ראשון מותר לערות לתוך מים צונן, דתחתון גובר על העליון ומצננו; אבל אסור לערות מים צוננין לתוך חמין שבכלי ראשון, יען כי התחתון שהוא חמין גובר ומחממו, אבל אם החמין הם בכלי שני, אפילו היד סולדת בהם מותר לערות לתוכן צונן. ויש מתירין גם בכלי ראשון אם נותן הרבה מים צוננין לתוך החמין, דהיינו שהם רבים יותר על החמין באופן שלא יהא באפשר שיתבשלו, אלא רק תפוג צינתן, דכיון דהצוננין מרובין ומתערבים תיכף מבטל חמימות החמין. ומיהו, כל זה אינו אלא דווקא בשופך הצוננין בשפיכה גדולה הכול בפעם אחת לתוך החמין, אבל מעט מעט אסור לערות, שהרי מבשל תיכף, ומה יועיל מה שמצננם אח"כ? וכנזכר ב"חיי-אדם", כלל ב', סעיף ג', יעוין שם.

מותר ליתן קיתון של מים או שאר משקין כנגד המדורה להפיג צינתן, ובלבד שיתנם רחוק מהאש שאין יכולים להתחמם באותו מקום עד שתהא היד סולדת בהם אף אם ישהה שם זמן מרובה, אבל אסור ליתנם סמוך במקום שאפשר שיתחממו חום שהיד סולדת בהם, אע"פ שעתה אינו מניחם אלא רק שעה מועטת שתפיג צינתן בלבד גזרה שמא ישכחם וישהו שם עד שיחמו חום שהיד סולדת בו. ועניינים אלו צריכין השערה בדעת והשכל, ולא יוכל כל איש תם ופתי לסמוך על דעתו בהשערות אלו לעשות מעשה.

הכובש כבשין, אסור משום מבשל, וגם יש בזה איסור מעבד; ולכן, כל דבר שרגילין לעשות ממנו כבשין כגון קישואין ו"נומי" (לימון מתוק) חמוץ וכיוצא, אסור למלוח ולהניח לפניו אע"פ שרוצה לאכלם באותה סעודה; אבל מטבל מן החתיכות אחת אחת ואוכל מיד, ולא יטבל שנים או יותר ויניח לפניו. ולאו דווקא דבר שרגילין לעשות ממנו כבשין הוא דאסור, אלא כל דבר שהמלח מועיל לשנות טבעו להפיג חריפותו כגון צנון ובצל ושום וכיוצא מדברים החריפים, או למתק חמיצותו, גם כן אסור למלוח ולהניח לפניו, אלא מטבל אחת אחת ואוכל מיד, וכנזכר בפוסקים ז"ל.

פה עירנו דרכם להביא על השולחן קערה מלאה גרגרי רימונים שהם חמוצים, ומניחים עליהם מלח למתקם מחמיצותם, צריכין להיזהר שלא יעשו כן בשבת, ואע"ג דאין עושין מאלו כבשין - כבר כתבנו דכל דבר שהמלח מועיל לתקנו, אסור למלוח ולהניח לפניו, אלא מטבל אחת אחת ואוכל מיד, והוא הדין הכא; מיהו, אם ירצה ליקח חתיכת רימון שיש בה כמה גרגירים ולהניח עליה מלח ולאכלה כולה מיד, שרי, ופשוט.

כל זה אינו אלא בהיכא דהמלח מועיל לאותו דבר הנמלח לשנות טבעו - הן להפיג מרירותו, הן להפיג חמיצותו ולכן, אע"פ שאין דרך לכבוש אותו דבר, אמרינן דאסור למלוח ולהניח, אבל דבר שאין דרך לעשות ממנו כבשין, וגם אין המלח משנה טבעו, מותר למלוח ולהניח לפניו; ולכן ביצים מותר למלוח ולהניח לפניו, מפני דהביצים אין דרך לעשות מהן כבשין, וגם אין המלח משנה טבעם, אלא רק נותן בהם טעם קצת; וכן הוא הדין אם שכחו מערב שבת ליתן מלח בתבשיל, מותר ליתן המלח בקערה אחר שנצטנן מעט שאין היד סולדת בו, דאז אין חשש בישול בזה אפילו לדעת הרמ"א ז"ל שכתבנו לעיל (הלכה י). והא דכתבנו לעיל דשרי בביצים ותבשיל למלוח ולהניח לפניו, היינו דווקא לאכול באותה סעודה, אבל לאכול לסעודה אחרת אפילו שאוכלה בו ביום, אסור, וכמו שכתבו רוב הפוסקים ז"ל; אע"ג דהרב "אליה רבא מתיר בזה, מיהו ולדעת ה"טורי-זהב" ז"ל בסוף סעיף קטן ה' - אם יש איזה צד לומר דטוב לו שימלח עכשיו ממה שימלח אח"כ, כגון שעתה הוא קצת חם ויקבל המלח טפי, אין לאסור, יעוין שם. ואין לסמוך על זה אלא לצורך גדול וכמו שכתב הגאון רבנו זלמן ז"ל.

לאו דווקא היכא דהמלח משנה טבע הדבר לתקנו ממרירותו או מחמיצותו הוא דאסור, אלא הוא הדין אם מתקנו לרככו או להקשותו נמי אסור, כי גם בזה נמצא משנה טבעו ודמי לכובש כבשין; ולכן, פולין ועדשין שנתבשלו בקליפתן, אסור למלוח הרבה ביחד ולהניחם לפניו, דהמלח מועיל לרכך הקושי שיש בהם מצד קליפתם, וגם זה דומה לכובש כבשין, וכן דמי למעבד. ועל כן פה עירנו, שדרכן לבשל פולין שקורין "באקלי" (שעועית) בקליפתן - אם שכחו להניח מלח בעת בישול, אסור להניח עליהם מלח בקערה ולהניח לפניהם, וכן הוא הדין בפרי שקורין "לוביא" ובלשון הקודש "רוביא", אם לא נתנו בהם מלח בבישול, אסור להניח עליהם אחר שהניחם בקערה, דכל אלו המלח מועיל לרכך קליפתן, אלא מטבל אחת אחת במלח ואוכל. וזה הפרי שקורין בערבי "לוביא" יש בו איסור יותר, מפני כי פה עירנו דרכן לעשות מזה כבשין.

העושין "סלאטא" מקשואין וכיוצא, דחותכין אותם לחתיכות קטנות ונותנין עליהם מלח, אסור להמתין עליהם עד שיקבלו טעם המלח ויזיעו כדי לשים עליהם החומץ, אלא יזהר לשים עליהם החומץ תכף ומיד אחר נתינת המלח, ולא ישהה אותם במלח לבדו.

ה"סלאטא" שעושין מקשואין וכל ירק חי, אסור להניחם בתוך חומץ חזק כשיעור שייתן על האור וירתיח, דהוי כבוש אפילו כשיעור זה אם החומץ חזק, וכמו שכתב הגאון משבצות זהב ז"ל בסימן שכ"א, סעיף קטן ג'. ועיין בשולחן ערוך יורה דעה, סימן ק"ה, סעיף ב; ועיין "פרי-תואר" ושארי אחרונים שם; ועיין "בעי-חיי", יורה דעה, סימן קס"ה, ומג"א, סימן תמ"ז, ו"חקות- הפסח" שם. ומה שכתב הרב "אשל-אברהם" בסימן שכ"א בדעת המג"א - אין דבריו מוכרחים; ואפילו לפי דבריו, לא קאמר אלא לדעת מג"א, אך לעניין דינא לא חזר מדבריו שכתב במשבצות זהב לאסור בפשיטות, וזה ברור.

אסור לעשות מי-מלח מרובים, או שאר משקים עם מלח מרובים. ולא מבעיא עושה לתת לתוך דברים שדרכם לכובשם להתקיים, שיש בזה ליתא דמעבד וליתא דמבשל וכמו שכתבתי לעיל, אלא אפילו עושה מי-מלח לטבל בהם פתו ולתת לתוך התבשיל, אסור לעשות הרבה בבת-אחת לצורך טיבול שתי סעודות, אלא עושה מעט לצורך סעודה אחת בלבד; ואפילו לצורך סעודה אחת אינו רשאי אלא סמוך לסעודה, אבל לא מסעודה לסעודה.

אסור לשפוך בשבת יין או שאר משקין לתוך כלי שיש בו חומץ כדי שגם זה יהיה חומץ אח"כ, דהוי כובש כבשים בכך; ועוד יש איסור אחר - דהרי נמצא מכין לחול. ולכן לא ישליכו תמרים המתולעים לתוך חבית של חומץ בשבת, ולא צימוקים השרויין במים לצורך הקידוש לתוך חבית של חומץ בשבת.