מלחמת היהודים · פרק ז׳, ל״ט

הסיקריים הבורחים אל אלכסנדריה הביאו תלאה על רבים, ולרגלי זה נהרס (נסגר) שם ההיכל, אשר בנה לפנים חוניו הכהן הגדול.א. אחרי אשר נכבש המבצר בדרך הזאת, השאיר בו שר־הצבא חיל־משמר ושב עם צבאו אל קיסריה. ולא נותר אף אויב אחד בכל הארץ (ביהודה), כי כֻלה נכנעה במלחמה הארֻכָּה, אשר פגעה גם ברבים מן היהודים הרחוקים, כי קמו בקרבם מהומות והביאו עליהם שואה. וגם אחרי כלות המלחמה ספו בגללה רבים מהיהודים היושבים באלכסנדריה של מצרים, כי נמלטו שמה סיקריים מתוך המהפכה, והמעט היה בעיניהם להציל את נפשם, כי עוד נשאו את נפשם למעשי־מרד חדשים ופִתּו רבים מהאוספים אותם אל בתיהם לקום ולהלחם בעד החרות ולהאמין, כי אין הרומאים טובים מהם (ראוים למשול בהם), ולקבל את עֹל מלכות אלהים לבדו. וכאשר יצאו אחדים מטובי היהודים להפר את העצה הזאת, המיתו אותם הסיקריים ואִלצו בדברים את יתר היהודים לעשות מעשה־מרד. וכראות ראשי הזקנים את משובת האנשים האלה, הבינו, כי תכלה אליהם הרעה, לכשיעלימו עיניהם מן הדבר, וכנסו את כל היהודים יחד וגִלו להם את העצה הנבערה, אשר יעצו עליהם הסיקריים, והראו אותם לדעת, כי יד אלה הביאה את כל הרעה [על ארץ יהודה], והוסיפו לדבר: ״גם הסיקריים הנמלטים אינם יכולים לבטוח בישועתם, בדעתם, כי בני־מות הם לעת יגַלו אותם הרומאים, על־כן הם מושכים אל העֹנש הנאה להם את הנקיים, אשר לא חטאו עמם״. ועוד הרבו הזקנים לדבּר על לב העם, למען יִזָּהר ממוקשי־המות, אשר טמנו לו הסיקריים, ויתרצה אל הרומאים, בהסגירו בידם את האנשים האלה. וכאשר נוכח העם לראות את גֹדל הצרה, הטה אזנו לדברים האלה והתנפל על הסיקריים בחֹזק־יד וסחב אותם אל משפט הרומאים. שש מאות איש נתפשו מיד, והשרידים, אשר נמלטו אל ארץ מצרים [העליונה] ואל העיר נֹא, נלכדו אחרי זמן־מצער והובאו אל אלכסנדריה. וכל רואיהם תמהו ונבהלו על כֹּח־סבלם הכביר ועל תכונת רוחם, אשר האחד יקרא לה בשם מרי־שגעון והשני בשם עזוז־אמונה. כי מעַניהם התחכּמו להביא עליהם כל מיני יסורים נוראים וקרעו את בשרם לגזרים, בדרשם מהם רק אחת - כי יודו במו פיהם, אשר הם מקבלים עליהם את עֹל מלכות הקיסר, ובכל־זאת לא נכנע לבם, ואיש לא הוציא הגה מפיו, כי־אם כֻּלם התחזקו בדעתם והתגברו על יסוריהם הנוראים, כאִלו לא חשו את מכאובי בשרם, וכמעט בשמחת־נפש קבלו את ענוייהם ואת להט־האש. ועוד יותר הכּו הנערים הצעירים את כל רואיהם בתמהון, כי גם מהם לא נכנע אף אחד לבַטא בשפתיו, כי הקיסר אדון לו. ככה נצח עֹז־הרוח את רפיון־הבשר!