מלחמת היהודים · פרק ז׳, ל״ח

ב. והרומאים אמרו בנפשם, כי עוד תהיה להם מלחמה, ולבשו את נשקם לעת עלות השחר והקימו גשרים על המעברות אשר בין הסוללות ובין פרצי החומה והבקיעו אל העיר. ובראותם, כי אין איש מקרב האויבים ורק שממון נורא בקרב הארמון ודממה מסביב, נלאו להבין את דבר המעשה, ולאחרונה הרימו קול־סְאוֹן, כאִלו אמרו לשלח אבן־קלע. וכאשר שמעו הנשים את הסאון הזה, עלו מן המנהרות וספּרו לרומאים את כל הנעשה, והאשה השניה היטיבה לבאר את הכֹּל ולתאר את המעשה לפרטיו. אך לא נקל היה לרומאים להבין את דבריה, כי לא יבלו להאמין לאֹמץ־הלב הגדול הזה. הם פנו לכבות את האש ובמהרה בקעו להם דרך בקרבּה עד בואם אל ארמון המלך. וכאשר מצאו שם את המון ההרוגים, לא שמחו הפעם על אשר ראתה עינם באויביהם, כי־אם השתוממו על רוחם הנדיבה ועצתם הנאדרה, אשר צחקה למָות ולא שבה אחזר מהמעשה הגדול הזה.