מלחמת היהודים · פרק ז׳, ל״ה

ו. אולם אלעזר לא חשב להמלט על נפשו. וגם לא עלה על לבו לתת לאחד מאנשיו לעשות כזאת. ובראותו, כי החומה שרופה באש וכי נסתרה ממנו כל דרך־ישועה וכל עצת־גבורה, שִׁוה לנגד עיניו את כל אשר יעשו הרומאים לו ולאנשיו ולנשיהם ולטפם לעת תגבר ידם עליהם, וגמר בנפשו למות הוא וכל אשר עמו, בחשבו, כי זאת היא הישרה מכל הדרכים במעמד הזה. הוא הקהיל את בעלי־הנפש אשר בקרב חבריו ועורר אותם לעשות את המעשה, בדברו אליהם לאמר: ״הוי אנשים גבורי־החיל! הן מני־אז קבלנו עלינו, לבלתי עבֹד את הרומאים, וגם לא אדונים אחרים, זולתי את אלהים לבדו, כי רק הוא מושל האדם באמת ובצדק. והנה הגיעה השעה המצַוָּה עלינו להשלים בפֹעל־כפינו את משאת־נפשנו, ואל נַעטה בשעה הזאת קלון עלינו. ואחרי אשר בחלה נפשנו בעבדות שאין בה סכנה, לא נבחר לנו הפעם חיי־עבדות עם שפטים נוראים - והן זה יהיה חלקנו מאת הרומאים, אם נפֹּל חיים בידם. כי הנה אנחנו היינו הראשונים להרים יד בהם, ואנחנו נשארנו האחרונים להלחם אתם. והנה אני חושב, כי צדקה עשה אתנו אלהים בתִתּו בידֵנו למות מוֹת גבורים בני־חורין, כאשר לא היה לאֵל־יד אחינו, אשר באה מפלתם כחֶתף. והנה גלוי וידוע לפנינו, כי מחר יבוא אֵידֵנו, אך הרשות נתונה לנו לבחֹר מוֹת־גבורים, אנו ומחמדי־עינינו יחד. הן יִבָּצר מן האויבים להניא את עצתנו זאת, אף כי כל חפצם הוא לתפשנו חיים! וגם ממנו יִבָּצר לנַצח אותם במלחמה. ואמנם מתחִלה, לעת אשר קמנו להלחם בעד חרותנו ותלאות רבות מצאונו מידי אחֵינו, ועוד גדולות מאלה מידי אויבינו, - אולי אז היה עלינו לתַכֵּן את רוח אלהים ולהבין, כי חתם את גזר־דינו על זרע היהודים אשר אהב לפנים. כי לוּ הוסיף להאיר את פניו אלינו או רק רגע קטן קצף עלינו, כי אז לא הסתיר את פניו מֵראות את האבדן הגדול הזה ולא הסגיר את עיר־קדשו לאש ולהריסות האויב. ואנחנו - האמנם נדַמה בנפשנו להנצל לבדנו מכל זרע היהודים ולשמור על חרותנו, כאִלו לא חטאנו לאלהים ולא דבק עָול בידינו - תחת אשר לִמַּדנו גם אחרים להָרֵע? התבוננו וראו! הנה הראה לנו אלהים, כי כל בטחוננו היה הבל ותֹהו, בהביאו עלינו צרה נוראה להוביש את תקוותינו הטובות. כי תכונת משׂגב המבצר לא היתה לנו לישועה, ועם כל הלחם הנמצא בידינו לשׂבע והמון הנשק הגדול וכל הכבודה הרבה והעצומה בושנו מכל תקוותינו ולא נוכל להציל נפשנו, - אין זה כי־אם יד אלהים עשתה זאת! הן לא במקרה הפכה האש הנטויה לקראת האויב את פניה אל החומה, אשר הקימו ידינו. רק אות עבֵרה הוא, גמול חטאותינו הרבות, אשר חטאנו במשובה ובזדון לאחינו בני־עמנו. ואמנם על הדברים האלה לנו לתת דין וחשבון לא לפני הרומאים אויבי־נפשנו, כי־אם לפני האלהים, ונוח יהיה לנו משפטו ממשפט השונאים. על־כן תמותנה־נא נשינו בטרם נִטמאו, ימותו־נא בנינו בטרם טעמו טעם עבדות. ואחרי־כן נגמול איש לרעהו חסד־גבורים, ומה טוב ומה יפה יהיה בנשאנו את חרותנו אלֵי־קבר, ולפני מותנו נשחית באש את הרכוש ואת המבצר. ויודע אני נכונה, כי יתעצבו הרומאים אל לבם, אם לא יתפשונו חיים, ויבוֹשו מתקותם למצֹא שלל. רק את הצידה נשאיר להם, למען תהיה לעֵדה אחרי מותנו, כי לא סַפנו ברעב ובמחסור, כי־אם בחרנו במות מחיי־עבדות, כאשר קבלנו עלינו מראש.״