מלחמת היהודים · פרק ז׳, ל״ד

ה. ואחרי אשר בנה שר צבא הרומאים דָיק על המקום מסביב, כאשר אמרנו כבר למעלה, ושקד להאביד מנוס מן הנצורים, החל את עבודת המצור ומצא לפניו רק מקום אחד, אשר יוכל לשפוך עליו סוללה. מאחורי המגדל, הסוכך על הדרך העולה מפאת־מערב אל ארמון־המלך, ומשם עד ראש־ההר נמצאה רמת־סלעים רחבה למדי ובולטת, והיא כשלש מאות אמה למטה מגֹבה מְצָדָה. לרמה הזאת קראו בשם ״הלבנה״. סילוה עלה על הרמה וכבש אותה וצוה על אנשי־הצבא לשפוך שם סוללה. בנפש חפֵצה מִלאו אנשי־הצבא את מצותו והרבה ידים עסקו בעבודה הזאת, עד אשר העלו סוללה חזקה ברוּם מאתים אמה. ואולם גם הבנין הזה לא היה מוצק כהלכה, וגם נראה, כי קצרה מדת גבהו להיות בסיס למכונות־המצור. על־כן הוקמה עליה במת אבני־גזית גדולות, חמשים אמה רחבה וחמשים אמה קומתה. ומעשה המכונות היה כמעשה כלי־המלחמה הראשונים, אשר המציאו לפנים אספסינוס ואחריו טיטוס בתבונת־כפיהם. מלבד זאת נבנה עוד מגדל גבוה ששים אמה, מצֻפּה כֻלו ברזל, ומראש המגדל הזה הרבו הרומאים לירות מכלי־הקלע המהירים ומהבליסטראות וגרשו על־נקלה את העומדים בראש החומה ולא נתנו להם להרים ראש (להציץ). ובין כה וכה הקים לו סילוה כר גדול וצוה לנגח את חומת־המבצר בלי־הרף, ואחרי עמל רב עשה פרץ בחומה והרס אותה במקום ההוא. אולם הסיקריים הקדימו לבנות להם בחפזון חומה שניה מבית, אשר אמרו בלבם, כי תחזיק מעמד גם בפני המכונות, כי בנו אותה מחֹמר רך, למען תוכל לעצור את הֹלם הכרים. וזה מעשה החומה: הם רבדו שורות קורות גדולות אחת על השנית וחברו אותן בקצותיהן, וככה עשו להם שני דפנים מקבילים ורֶוַח ביניהם כעבִי־חומה, ואת הרֶוח הזה אשר בתָּוך מִלאו עפר. ולבל יִשָּׁפך העפר בהעלותם את גֹּבה הסוללה, חבּרו את קורות־השְּׁתִי בקורות־עֵרֶב (כלונסאות), עד אשר היה כל הבנין כמראה בית. והכרים בהלמם נעצרו על־ידי החֹמר הרך ושבו ריקם, ובנַגחם את העפר התחוח הפכו אותו לחֹמר מוצק. כאשר הכיר סילוה את הדבר הזה, שׂם אל לבו, כי יֵקל בידו לכבוש את החומה הזאת באש, וצוה על אנשי־הצבא ליַדות בה לפידים בוערים בהמון. חיש מהר אחזה האש במצודה, אשר נבנתה עץ ברֻבּהּ, וגם לִהטה במחִלות־העפר עד היסוד ושלחה להבות גדולות למרחוק. והנה בראשונה נשב רוח מצפון (מצפון־מזרח) והפיל אימה על הרומאים, כי הרים את הלהבה למעלה וסחף אותה על פניהם, עד שכמעט נואשו ממכונות־המלחמה, בחשבם, כי תהיינה למאכלת־אש. אולם אחרי־כן נהפך הרוח פתאם והיה לרוח דרום (דרום־מערב) - כאִלו עשתה זאת יד־אלהים - ונשב בחזקה אל העבר השני ונשא את הלהבה אל החומה והרס את כֻּלה עד היסוד. והרומאים ראו בדבר הזה אות ומופת, כי האלהים נלחם להם, ושבו בשמחה אל מחנם וגמרו להבקיע אל אויביהם ביום מחר, ובלילה חִזקו את השומרים והזהירו אותם, פן יברחו אנשים מן המבצר ויִמָּלטו.