מלחמת היהודים · פרק ז׳, כ״ד

ה. אחרי אשר כִּלה בַּסוס את מעשהו זה, מִהר להסיע את צבאו אל היער הנקרא בשם יַרדֵּי, כי הֻגד לו, אשר נאספו שם רבים מן הבורחים, שנמלטו לפנים ממצור ירושלים וגם ממָכוֹר. ובהגיעו שמה נוכח לדעת, כי אמת היה דבר השמועה, וצוה לראשונה על הרוכבים להקיף את כל המקום מסביב, לבל יוכלו היהודים מרי־הנפש לבקוע להם דרך במחנה השונאים, מפני הרוכבים, ואחרי זאת שלח את הרַגלים לכרות את כל עצי היער, אשר נמלטו אליו השרידים. היהודים לא ראו אפוא כל דרך לפניהם בלתי־אם להלחם בשארית־גבורה. הם קפצו בהמון ובקול צעקה והשתערו על הרומאים המקיפים אותם, ואלה קדמו את פניהם בחֹזק־יד. היהודים נלחמו בנפש מרה וביאוש והרומאים ברוח־קנאות, ועל־כן ארך הקרָב זמן רב. אולם אחרית המלחמה לא היתה שוָֹה לשתי מערכות הלוחמים, כי מקרב הרומאים מתו שנים־עשר בחרב ומתי־מספר נפצעו, וממערכת היהודים לא יצא אף אחד בשלום, כי כֻלם נפלו חללים - ומספרם לא מעט משלשת אלפים - ויחד אִתּם שר־צבאם יהודה בן ארי, אשר ספּרנו עליו למעלה, כי היה ראש־גדוד בעת מצור ירושלים ואחרי־כן ירד אל אחת המנהרות ונמלט על נפשו בסתר.