מלחמת היהודים · פרק ז׳, כ״ג

ד. בַּסּוֹס תר את המקום מסביב וגמר להבקיע אליו בסתמו את העמק אשר ממזרח, ונגש אל העבודה ושקד בכל עֹז למהר ולהגביה את הסוללה, למען יֵקל לו בדבר הזה להביא את המקום במצור. והיהודים הסגורים במבצר נבדלו מן הזרים, אשר היו כאספסוף בעיניהם, וגזרו עליהם לשבת בעיר התחתונה ולהיות ראשונים לפֻּרענות, והם תפשו את המבצר אשר למעלה וישבו בו, כי התחזקו במעוז המקום וגם קִוו מראש למצֹא ישועה, כי האמינו, אשר ישלחו אותם הרומאים בשלום, אם יסגירו בידיהם את המקום. אולם בתחלה בקשו עוד לנסות דבר, אולי יעלה בידם להחלץ מן המצור. על־כן הגיחו מן המבצר מדי יום ביומו והתנגחו עם שופכי הסוללות ורבים מהם נפלו חללים, וגם המיתו רבים מן הרומאים. כי אלה ואלה עשו חיל לעת אשר ידעו לכַוֵּן את השעה. היהודים השכילו לנצח את הרומאים בהשתערם עליהם פתאם, בטרם הספיקו להזהר, ויד עושי הסוללות היתה על העליונה, כאשר הקדימו לראות את היהודים היוצאים לקראתם וקבלו את פניהם בַּעֲבִי־מגִנָּם. אולם לא הקרבות האלה נועדו לשים קץ למצור העיר, כי־אם מעשה אחד, שהיה במקרה ולא עלה במחשבה תחלה, אִלֵּץ את היהודים למסור את מבצרם. בקרב הנצורים היה עלם אחד אמיץ־לב ונאדר בכח־ימינו ושמו אלעזר, אשר מדי הַגיח היהודים מן העיר עשה נפלאות והֵעיר לבות רבים לצאת עמו יחד ולהפריע את עבודת הסוללות, ובעת אשר נלחם עם הרומאים פנים בפנים הִרבּה להשחית בהם ובקע דרך רחבה לכל המתנדבים להגיח עמו על האויב וגם סוכך עליהם בעת הסוגם אחור, למען יוכלו לשוב אל העיר בלי פגע. ופעם אחת, כאשר כלה הקרָב ושתי המערכות נטו האחת מעל רעותה, בז אלעזר לאויבים וחשב, כי איש מהם לא יחדש את הקרב הפעם, ונשאר עומד מחוץ לחומה ודבּר עם העומדים למעלה ושׂם את כל לבו אליהם, והנה מִהר אחד ממחנה הרומאים, שמו רופוס והוא איש מצרי, וקפץ פתאם, בטרם עלה הדבר במחשבת איש, אל העלם והניף אותו תנופה יחד עם כלי־נשקו, ובעוד הבהלה אוחזת את העומדים על החומה למראה הדבר, מצאה ידו להעביר את אלעזר אל מחנה הרומאים. וראש־הצבא צוה להפשיטו ערֹם ולהקים אותו במקום נראה לעיני יושבי העיר ולדוש את בשרו בשוטים. ורחמי היהודים נכמרו מאד אל העלם הנמצא בצרה, והצעקה הקיפה את כל העיר ויושביה הִרבּו לבכות לשברו מהָמֵר על היחיד. וכראות בַּסּוּס את צרת לב האנשים, מצא חפצו בדבר וחִבּל תחבולת־ערמה להרבות את עצבונם ולאלצם, כי יסגירו את המבצר בידו, למען הציל את נפש אלעזר, ותקותו לא נכזבה. הוא צוה לחצוב צלב, למען הוקיע עליו את אלעזר מיד. וכראות אנשי העיר את הדבר הזה עצמוּ מכאובי־לבם, והם קראו בקול יללה גדולה, כי גדול הכאב מנשׂא. וגם אלעזר חנן אליהם קולו, כי לא יתעלמו למראה מותו הקשה, וטוב יותר כי ימהרו להציל את נפשם בהכּנעם לפני זרוע הרומאים ולפני מזלם, אחרי אשר גברה ידם על הכֹּל. לשֵׁמע דבריו נפל לב בני־העיר עליהם, וכאשר הפצירו בהם רבים ובקשו רחמים עליו, כי היה אלעזר בן משפחת נדיבים גדולה ועצומה מאד - כבשו רחמיהם את יצרם, והם שלחו בחפזון צירים אל הרומאים לדבר אליהם, כי יסגירו בידם את המבצר, אם יתנו להם לצאת בשלום יחד עם אלעזר. והדבר ישר בעיני הרומאים וראש־צבאם. ההמון הזר, היושב בעיר התחתונה, שמע על־דבר הברית הזאת, אשר נכרתה עם היהודים בלבד, וגמר לברוח חרש בלילה. כאשר פתחו את שערי העיר, הודיעו אלה, אשר כרתו את הברית, את בַסוס על־דבר מחשבות האנשים האלה - מי יודע, אולי שנאו אותם וקנאו בהם, ואולי פחדו פן יפקדו הרומאים עליהם את עון הבורחים. גבורי־החיל מבין היוצאים מן העיר (הזרים) מהרו לבקוע להם דרך ולהמלט, ומן הנשארים בעיר הומתו כל הגברים, כאלף ושבע מאות נפש, והנשים והילדים נמכרו לעבדים. אך תחת זה קבּל עליו בסוס לשמור את דברי הברית לאנשים, אשר הסגירו את העיר בידו, ושלח אותם לשלום והשיב להם את אלעזר.