מלחמת היהודים · פרק ו׳, ל״ז

ב. וכראות העריצים והאנשים אשר אִתּם, כי נִגפו במלחמה בכל מקום, וחומת האויב הקיפה עליהם, עד אשר אבד מהם מנוס, שלחו אל טיטוס לקחת עמו דברים. והקיסר, אשר היה אוהב הבריות מתכונתו, אמר בלבו להציל את העיר, וגם אוהביו החזיקו אחרי עצתו. בחשבו, כי יכָּנעו השודדים מפניו הפעם, עמד בקצה המערב לחצר בית ה׳ החיצונה, אשר שם נמצאו השערים הפונים אל לשכת־הגזית, בקרבת הגשר המחבר את הר־הבית לעיר העליונה, והגשר היה בתּוֶך בין העריצים ובין הקיסר. ומסביב לכל אחד עמדו אנשיו בהמון רב. היהודים העומדים עם שמעון ויוחנן קוו בכליון־עינים למצֹא חנינה, והרומאים הסובבים את הקיסר חכּוּ למוצא פי היהודים. טיטוס צוה על אנשי־צבאו לכבוש את כעסם ולבלתי יְרוֹת באויבים, והציג את המליץ (התֻּרגמן) לפניו ופתח בדברים לאות, כי הוא המנַצח, וכה אמר: ״הנה כבר שׂבעתם את הרעות, אשר מצאו את עיר־אבותיכם, אתם האנשים, אשר לא השיבותם אל לבכם את כל עֹז חילנו ואת כל רפיון־כֹּחכם, ובקנאה נבערה וברוח־שגעון הבאתם את הקץ על עמכם ועל עירכם ועל מקדשכם. ואמנם הצדק היה לי לכַלות אתכם מעל־פני האדמה, כי למן הימים הראשונים, אשר כבש אתכם פומפיוס בחֹזק־יד, לא חדלתם ממעשי־מרד, עד אשר יצאתם למלחמה על הרומאים ביד רמה. ובמי בטחתם, כי עשיתם את הדבר הזה? האם בגֹדל המונכם? הנה חלק מצער מחיל הרומאים הספיק להכריעכם! או בעזרת בני־בריתכם? היש עַם מחוץ לגבול ממשלתנו, אשר יעלה על לבו לבחור בברית היהודים מברית הרומאים? ואולי נשענתם על כֹּח זרועכם? הן יודעים אתם, כי גם הגרמנים [אדירי הכֹּח] עובדים אותנו. או בעֹז חומותיכם הבצורות שׂמתם מַחסכם? האם יש חומה נשגבה ממעוז ים־אוקינוס, הסוכך על הבריטַנים, אשר נכנעו גם הם לפני חרב הרומאים? או אולי בטחתם באֹמץ־רוחכם ובתחבולות. שרי־צבאותיכם? הלא ידעתם, כי גם בני קרת־חדשת כרעו לפנינו. אין זאת, כי העירה אתכם נגד הרומאים אהבת הבריות אשר לרומאים, כי בראשונה נתַנו לכם למשול בארצכם כטוב בעיניכם והקימונו עליכם מלכים מקרב אחיכם, ואחרי־כן שמרנו על חֻקי תורתכם ונתנו לכם לחיות כאשר עם לבבכם, לא רק בארצכם, כי־אם גם בקרב עמים אחרים, ועוד הוספנו להיטיב עמכם, כי מִלאנו את ידכם להרים תרומה לעבודת אלהיכם ולאסוף נדבות כטוב בעיניכם, ולא יסרנו בדברים את נושאי המתנות ולא עמדנו להם לשטן, למען תּרבּו עֹשר לרעתנו ובכספנו אנו תתכוננו להלחם בנו. מרֹב טובתנו שמַנתּם ובשׂבע נפשכם בעטתם באנשי־חסדכם וכדרך נחשים, אשר אין להם לחש, תקעתם את עֻקציכם בבשר המתרפקים עליכם. בזיתם את נירון בלבכם על קלות־דעתו, ותחת אשר שקטתם תחתיכם במחשבות־זדון זמן רב, כדרך המכות והחבלים העצורים בגוף עד אשר יתגלו בבוא עליו תחלואים קשים, הראיתם הפעם את כל יצר לבכם הרע, ולא בושתם לשאת את נפשכם לתקוות גדולות לבלי־חֹק. ואחרי־כן בא אבי אל הארץ הזאת, והוא לא עלה עליכם לעשות בכם שפטים על הדבר אשר עשיתם לצֶסטיוס, כי־אם למען שַׁחֵר למוסר את אזניכם. כי לוּ בא להכרית את עמכם, הלא היה עליו למהר ולעקור את שֹׁרש הזדון ולהחריב את העיר הזאת מיד, אך הוא לא עשה כזאת, כי־אם השחית את ארץ הגליל ואת סביבותיה, ונתן לכם זמן להִנָּחם על מעשיכם. אולם אהבת־הבריות הזאת היתה בעיניכם לאות רפיון־כֹּח, ואֹרך־אפינו חִזק את עזות־לבכם. ואחרי מות נירון עשיתם כמעשה הנבלים, כי בקוּם מלחמות־אחים בקרבנו הוספתם אֹמץ, וכאשר יצאתי עם אבי אל ארץ מצרים, מצאתם לכם שעת־הכֹּשר להרבות תכונה למלחמה, ולא בושתם להחריד את מנוחת האנשים העולים לכסא־המלוכה, אשר ידעתם בהם, כי היו שרי־צבא אנשי־חסד. ואחרי־כן מצאה כל הממשלה מחסה בנו, וכל הארצות נחו ושקטו, וגם העמים הנכרים שלחו אלינו מלאכים לברכנו, ורק היהודים לבדם היו לנו לאויבים, ואתם שלחתם את ציריכם מעבר לנהר פרת להקים מרד, והעליתם מצודות חדשות על חומותיכם, ומריבות וקנאת־עריצים ומלחמות־אחים השחיתו בכם, כמשפט לאנשי־בליעל, - ורק להם לבד! - ואחרי־זאת עליתי על העיר הזאת, ואבי נתן בידי פקֻדה נוראה על אפו ועל חמתו. והנה שמעתי, כי העם רוצה להשלים אתנו, ושמחתי, ועוד לפני המלחמה קראתי לכם לשבות מריב, וזמן רב חמלתי על האויבים הנלחמים בי, ונתתי את בריתי לנופלים אלי, ושמרתי אמונים לבורחים, ורחמתי על רבים משבויי־החרב, וענשתי את המתעללים בהם עֹנש קשה, ובלי חמדה הקרבתי את מכונות־המלחמה אל חומותיכם ועצרתי בעד רוח אנשי־צבאי וחמת־רצחם עליכם כל היום, ואחרי כל נצחון עשיתי כמעשה הנִּגָּף במלחמה ודברתי אליכם שלום, וכאשר קרבתי אל המקדש, הואלתי עוד הפעם לעזוב את חֻקי המלחמה וקראתי אליכם לרחם על קדשיכם אתם ולהציל את ההיכל למענכם, וגם הבטחתי אתכם להוציאכם בשלום ונשבעתי לכם לפדות את נפשותיכם, וגם נתתי לכם לבחור במקום אחר ולהלחם אתנו משם כטוב בעיניכם. אולם אתם מאסתם את כל דברי, וידיכם שלחו אש בהיכל. ואחרי כל אלה - הוי טמאים נבזים! - באתם כיום הזה לדבּר אלי דברים! ומה תוכלו עוד להציל, אחרי אשר אבדו לכם הקדשים האלה? ובמה נחשבה בעיניכם פדות נפשכם אחרי אבדן ההיכל? והן גם עתה עודכם עומדים בכלי־נשקכם, ובהגיע מים עד נפש אינכם רוצים להתנכּר ולדבּר תחנונים. הוי, עלובים! במי עוד תשימו מבטחכם? עמכם חלַל־חרב, היכלכם - שַׁמה ושאיה, עירכם - מרמס לרגלי, וביָדי רוחכם ונשמתכם! אולי תחשבו לכם את הדבר לגבורה בלכתכם לקראת המות? אך לא אוסיף לדון עוד ברוח שגעונכם! אם תפרקו את כלי־נשקכם ותסגירו את עצמכם בידי - אתן לכם את נפשכם לשלל, וכבעל־בית ארך־אפים אעשה שפטים באשר אין לו תקנה, ואת הפלֵטה אציל למעני.״