מלחמת היהודים · פרק ו׳, ל״ו

הרומאים העלו את נשריהם אל הר־הבית וקדמו את טיטוס בהדר כבוד. הדברים, אשר קרא טיטוס באוני היהודים המבקשים רחמים, ומעבה היהודים, אשר העיר את חמת טיטוס.א. אחרי אשר ברחו המורדים אל העיר, והיכל ה׳ וכל אשר מסביב לו בערו באש, העלו הרומאים את דגליהם (הנשרים, הסִמנים) אל מקום המקדש והציגו אותם למול שער הקדים וקראו את טיטוס בתרועת־ברכה למושל מנַצח (אימפּרַטור). ואנשי־הצבא הרבו לגזול ולמלא את ידיהם חמס, עד אשר נמכר בארץ סוריה משקל זהב בחצי המחיר אשר היה לו לפנים. והכהנים אשר על קיר ההיכל החזיקו עוד מעמד, ונער אחד מהם צמֵא למים והתחנן אל השומרים הרומאים לתת לו את בריתם, וסִפר להם, כי הוא צמא מאד. השומרים חמלו על הנער הנמצא בצרה ונתנו לו את בריתם שלום, והוא ירד ושתה מן המים וגם נתן אל הכד אשר הביא עמו, והלך לו וברח ועלה למעלה אל אחיו, ואיש מן השומרים לא עצר כֹּח לתפשו, הם חרפו אותו על אשר חלל את אמונתו, והוא ענה להם, כי לא עבר על הדבר אשר הבטיחם, יען שלא כרת אִתּם ברית להשאר אצלם, כי־אם לרדת ולקחת את המים, והנה עיניהם רואות, כי מִלא את שני הדברים באמונה. ואנשי־הצבא, אשר הוליך אותם הנער שולל, השתוממו על ערמתו הרַבּה, העולה על מדת שָׁניו. וביום החמישי אִלֵּץ הרעב את הכהנים לרדת מעל המקדש, והשומרים הוליכו אותם אל טיטוס. הם בקשו ממנו לתת להם את נפשם לשלל, אך הוא השיבם דבר, כי כבר נסגרו בפניהם שערי הרחמים, יען חָרב ההיכל, אשר למענו היה חומל עליהם למשפט, וגם נאה לכהנים לסוּף יחד עם מקדשם. ואחרי־זאת צוה להמיתם.