מלחמת היהודים · פרק ו׳, ל״ג

ב. והרומאים חשבו, כי למותר הוא לרחם על הבנינים אשר מסביב אחרי שרפת ההיכל, והעבירו את הכּל באש: את שרידי האולמים ואת השערים - מלבד שׁנַים, הם אחד משערי המזרח ושער הדרום, וגם את השערים האלה הרסו לאחר זמן. הם שרפו גם את לשכות בית־האוצר, אשר נמצא שם המון כסף לאין־מספר ובגדים וכלי־חפץ, אשר לא ימָנו מרֹב. בקצרה, שם נערם כל עֹשר היהודים, כי הניחו שם העשירים את כל כבוד ביתם. משם עברו הרומאים אל האולם הנשאר בחצר בית ה׳ החיצונה, ושמה נמלטו מבני־העם נשים וילדים ועֵרב רב כששת אלפים נפש. ואנשי־הצבא לא חכו עד אשר יוציא הקיסר את משפט השרידים ושרי־החילים יתנו להם פקֻדה, כי־אם מהרו אל האולם בחמת־נקם ושִׁלחו בו אש. הקופצים מתוך האש [נפּצו את עצמותיהם ו]מתו והנשארים נשרפו חיים ואיש לא נִצל מהם. נביא־שקר אחד השיא מות על האנשים: הוא קם ביום ההוא והעביר קול בין יושבי העיר, כי האלהים מצַוה לעלות אל המקדש ולקבּל את אותות הישועה. והנה נביאים רבים נשלחו בימים ההם בידי העריצים אל העם לחַזק את לבו ולהודיעו, כי עוד מעט תבוא ישועת אלהים, למען ימעט מספר הבורחים הנופלים אל הרומאים, וגם האנשים, אשר לא יפחדו מאימת השומרים [על מוצאי העיר], יתעוררו להשאר בעיר בתקותם זאת. בעת צרה מאמין האדם לכל דבר על־נקלה, ובבוא אליו נוֹכל להבטיח לו רֶוַח ופדות ממצוקותיו הקשות, יהָפך הסובל לעבד נרצע לתקוותיו.