מלחמת היהודים · פרק ו׳, ל״ב

צרות היהודים הנשרפים בבית־המקדש. על נביא־השקר ועל האותות, אשר בשׂרו את האסון מכבר.א. ובעת אשר בער ההיכל באש, גזלו הרומאים כל דבר הבא לידם וערכו מטבח נורא לכל היהודים אשר פגעו בהם, ולא חמלו על עוּלים ומלאי־ימים ולא הדרו פני שרי־קֹדש, כי־אם המיתו זקנים ועוללים, הדיוטות וכהנים יחד, וחרב האויב אכלה את כל משפחות העם מסביב, וגם המבקשים חנינה וגם העומדים על נפשם נשחטו בלא חמלה; וקול משק הלהבה העולה למרום התערב בקול אנקת החללים, ומפני גֹבה הר־הבית וגֹדל הבנין הלוהט באש נדמה לעין רואה, כי כל העיר בוערת. ואיש לא יוכל לשער בנפשו דבר נורא ואיֹם מקול הצעקות במעמד ההוא. כי קול תרועת הלגיונות הרומאים השוטפים ואנקות המורדים, אשר הקיפו אותם האש וחרבות השונאים, ויללת העם העזוב העומד מלמעלה, אשר נדחף בבהלה אל תוך האויבים לקראת המות, ונאקות השבר - כל אלה חֻבּרו יחד. ולקול הצעקות העולות מהר־הבית ענתה צעקת העם אשר בעיר, כי אנשים רבים, אשר כִּלה הרעב את כֹּחם ולשונם דבקה אל חִכָּם, ראו את האש אשר בבית־המקדש ומצאו כֹח בנפשם לקשור מספד־תמרורים וגם להרים קול צעקה. והֵד הרמה אשר מעבר לנחל וההרים שמסביב לעיר חִזק את הצעקה הנוראה, אולם הכאב היה גדול ונורא מכל הצעקות האלה יחד. לעין הרואה נדמה, כי הר־הבית בוער כֻּלו מתחתית שרשיו, כי מכל פנותיו יצאו להבות־אש. אולם נחלי־הדם גברו עוד על להבות־האש, ומספר הנשחטים היה רב ועצום ממספר שוחטיהם, ובכל מקום לא נראתה־האדמה תחת מכסה החללים, ואנשי־הצבא דרכו על תלי פגרים ברדפם אחרי הבורחים. בעמל רב הדפו השודדים את הרומאים ונמלטו אל חצר בית ה׳ החיצונה, ומשם אל תוך העיר, ושרידי העם ברחו אל האולם החיצון. ואחדים מן הכֹּהנים הוציאו לראשונה את השפודים אשר על גג ההיכל עם קרקעיותיהם העשויות עופרת והשליכו אותם אל הרומאים, וכאשר לא היה שׂכר לפעלם זה והאש התנשאה למרום והגיעה עדיהם, עלו על קיר ההיכל הרחב שמונה אמות ונשארו שם. ושני טובי הכֹּהנים ראו לפניהם שני דרכים - לעבור אל הרומאים ולהציל את נפשם, או להשאר למעלה עד אשר ימצא אותם גורל הנשארים, ובחרו להפיל את עצמם אל תוך האש ולהשרף יחד עם ההיכל. אלה היו מאיר בן בִּלְגָה ויוסף בן דלָיָה.