מלחמת היהודים · פרק ו׳, כ״ט

ו. ואיש אחד רץ לבשׂר את הדבר לטיטוס, אשר נח באהלו מעמַל המלחמה. הקיסר קפץ כמו־שהוא מעל משכבו ומהר במרוצה אל ההיכל לעצור את האש, ואחריו הלכו כל שרי־הצבא, ואחריהם הלגיונות, אשר חרדו מרבצם. וצעקה נוראה וקול שאון גדול עלו למרום, כאשר התנועע החיל הרב והעצום הזה בלא סדרים. והקיסר נשא את קולו והרים את יד־ימינו לתת אות לנלחמים, כי יכַבּו את האש, אולם שומע לא היה לו, כי לצעקה הנוראה צללו אזני אנשי־הצבא ולא שׂמו לב לאות, אשר נתן להם בידו, כי תקפה על אלה סערת המלחמה ועל אלה - קנאת הנקמה. וגם דברי־תוכחה, וגם דברי־אימים לא יכלו לעצור בעד רוח הלגיונות בהרסם אל ההיכל, כי זעמם ועברתם הלכו לפניהם, והם נדחקו במבואי בית־המקדש, ורבים נרמסו ברגלי חבריהם, ורבים נפלו בתוך חרבות האולמים הלוהטות והעשנות, ותלאות המנצחים מצאו גם אותם. וכאשר קרבו אנשי־הצבא אל ההיכל, הכבידו אזניהם משמוע את מצוות הקיסר וקראו אל העומדים לפניהם להוסיף עוד אש על המוקד. והמורדים נואשו מתקותם להציל את המקדש, בראותם את חרב המות מקיפה אותם מעברים, ופנו עֹרף לפני האויב. ומרבית הנמצאים בהיכל היו בני העם, אנשים רפי כֹח, בלי נשק בידם, והרומאים שחטו מהם את כל הבא לידם. ומסביב למזבח נערם המון חללים ועל מעלות ההיכל נגרו נחלי דם, וגוִיות הנשחטים למעלה התגלגלו מהן.