מלחמת היהודים · פרק ו׳, כ״ח

ה. וטיטוס שב אל הבירה והחליט להשׂתער ממחרת היום כעלות השחר על ההיכל בראש כל חילו ולכבשו. אולם האלהים כבר גזר מימים ראשונים לתת את היכלו למאכֹלת־אש והנה בא יום־הדין לקץ העתּים, הוא היום העשירי לחֹדש לוֹאוֹס (אב), אשר בו נשרף גם בית־המקדש הראשון בידי מלך בבל. ומידי היהודים יצאה האש לראשונה ומעִמָּם היתה הסִבּה. כי אחרי שוב טיטוס ממקום המלחמה, שאפו המורדים רוח מעט ויצאו עוד הפעם להַצּוֹת ברומאים. שומרי ההיכל התנגחו עם השונאים המכַבּים את הבערה (בחצר בית ה׳ הפנימית), ואלה הניסו את היהודים ורדפו אחריהם עד ההיכל. ואחד אנשי־הצבא לא חכה לפקֻדת המצביא ולא נבהל מהמעשה הנורא אשר אמר לעשות, כאִלו צֻוָּה למלא את הדבר מפי הגבורה, ותפש בידו לפיד בוער מתוך האש, ואחד מחברי האיש הרים אותו למעלה, והוא שלח את האש אל חלון־הזהב, אשר בקרבתו היה המבוא מצד צפון אל הלשכות הסובבות את ההיכל. וכאשר התלקחה הלהבה, הרימו היהודים קול צעקה נוראה, בהכּירם את גֹדל האסון, ומהרו מכל עברים לעצור בעד האש ולא חסו על חייהם ולא חמלו על כֹּחותיהם, בראות עינם באבדן מקדשם ובית־חייהם, אשר למענו שמרו את נפשותיהם.