מלחמת היהודים · פרק ו׳, כ״ו

ג. וביום השני צוה טיטוס על חלק מאנשי חילו לכבות את האש וליַשר מסלה רחבה על־יד השערים ללגיונות, ואחרי זאת הקהיל אליו את שרי־צבאותיו. ששת גדולי־השרים נאספו יחד והם טבֶּריוס אלכסנדרוס מפַקד כל הצבא, וסֶקסטוס צֵרֵאליס ראש הלגיון החמישי, וְלַרַצִיוס לֶפידוס ראש הלגיון העשירי, וטיטוס פְּרִיגיוס ראש הלגיון החמשה־עשר, ופרוֹנטוֹן לִיטֶרְנִיוּס ראש מחנה שני הלגיונות אשר מאלכסנדריה, ומַרקוס אנטוניוס יוליָנוס נציב ארץ יהודה, ויחד אִתּם נקהלו גם יתר הנציבים ושרי־האלפים, וטיטוס נועץ אתם בדבר ההיכל. אלה יָעצו לעשות בו ככל חֹמר משפט המלחמה, כי לא יחדלו היהודים ממחשבות־מרד כל העת אשר יהיה ההיכל על מכונו, הוא המקום, אשר אליו הם מתאספים מכל עברים. ואלה יעצו להציל את בית־המקדש, אם יעזבו אותו היהודים ולא יוסיפו להניח בו את כלי־נשקם, ולשרוף אותו רק כאשר יעלו עליו היהודים לעשות משם מלחמה, כי בעשותם זאת, יהפך למבצר־אויב ולא יוסיף עוד להיות בית־אלהים, ולא על הרומאים יפול האשם הזה, כי־אם על היהודים, אשר אִלצו אותם לעשות את הדבר. אולם טיטוס גלה את דעתו, כי לא יאות לקחת נקמה מהבית הזה, אשר אין בו רוח־חיים, על חטאות אדם ולהשחית באש את הבנין הנהדר, אם גם יעלו אליו היהודים להלחם משם, כי הדבר הזה יהיה נזק הרומאים, ואם ישאר ההיכל על מכונו, יתנוסס כאבן־נזר בכתר־מלכותם. דברי טיטוס נתנו אֹמץ בלב פרוֹנטוֹן ואלכסנדרוס וצֵרֵאַליס, והם הסכימו לדעתו. אחרי זאת שלח טיטוס מעליו את הנאספים וצוה על שרי־החילים לתת לאנשי־הצבא להנפש ולהחליף כֹּח למלחמה העתידה, ואל בחורי הגדודים אמר לבקוע דרך בין החָרבות ולכבות את האש.