מלחמת היהודים · פרק ו׳, כ״ה

ב. ובעת ההיא נפלו אל טיטוס חנן איש אַמַּאוס, הוא אחד מנושאי כלי שמעון, אשר הִרבּה לשפוך דם מחבריו, ואַרכֵלַאוס בן מַגַּדָּת. הם קוו למצֹא חנינה לפניו, כי ברחו אליו אחרי נצחון היהודים. טיטוס כעס על ערמת האנשים האלה וגם שמע על־דבר מעשיהם האכזרים, אשר עשו לבני־עמם, ונפשו אִוְּתה להמית את שניהם, באמרו, כי באו אליו בעת דחקם ולא ברוח נכונה, וגם אינם ראוים לחנינה, אחרי אשר התמלטו מתוך עירם, כשכבר עלתה על המוקד מרֹע מעלליהם. בכל־זאת שמר טיטוס את אמונתו וכבש את כעסו ושלח את האנשים לחפשי, אם כי לא נהג בהם כמעשהו עם יתר הבורחים. וכבר הגישו אנשי־הצבא את האש אל השערים, וכאשר נמס הכסף אחזה האש את חלקי העץ, ומשם יצאה להבה גדולה אל האולמים. וכראות היהודים את האש אשר מסביב להם, כשל כּחם ונפל לבם עליהם ופלצות נוראה אחזה אותם, ולא עצר איש כֹּח לעמוד על נפשו ולכבות את הלהב, כי כֻלם עמדו נדהמים והביטו אל הבערה. אולם גם בעצם יגונם למראה האולמים הנשרפים, לא לקחו המורדים מוסר להציל את שארית מקדשם, ועוד התלקחה חמתם ברומאים, כאִלו כבר היה גם ההיכל למאכֹלת־אש. והאש להטה את האולמים כל היום ההוא וכל הלילה אחריו, כי הרומאים עצרו כֹּח להצית את האולמים באש רק אחד אחד ולא את כֻּלּם יחד.