מלחמת היהודים · פרק ה׳, ח׳

ב. כל העת אשר רכב טיטוס בדרך המלך העולה אל החומה לא יצא לקראתו איש משערי העיר. אולם כאשר נטה מן הדרך הזאת על־יד מגדל פְּסֶפִינוֹס ונהג את גדוד הרוכבים הצדה, הגיחו פתאם אנשים לאין־מספר אצל המגדלים הנקראים מגדלי־הנשים מתוך השער אשר לנֹכח מזכרת (מצבת־הזכרון של) הילני והבקיעו את שורות אנשיו והתנגחו פנים אל פנים עם הרוכבים ההולכים בדרך המלך ולא נתנו להם להתחבר עם אחיהם הנוטים מעליהם וסגרו את הדרך על טיטוס עם רוכבים מתי־מספר. אלה לא יכלו עוד לעלות, כי הככר לפני חומת העיר נחרשה כֻלּה תלמים וחריצים מסביב לשׂדי בתי האילנות וגם גנים עברו בה לארכה ולרחבה וגדרות רבות הפרידו ביניהם. ומלבד־זאת ראה טיטוס, אשר לא יצלח בידו לשוב במרוצה אל אנשיו, כי האויבים נצבו ביניהם בהמון גדול, וכבר הפכו הרוכבים העולים בדרך המלך את פניהם [לשוב אל מחנם], כי רבים מהם לא ידעו את הרעה, אשר נמצא בה המלך, וחשבו, כי גם הוא נסוג אחור, ונמלטו על נפשם. וכראות טיטוס, כי רק בגבורתו לבד יוכל למצֹא ישועה, הפך את סוסו וקרא אל חבריו אשר עמו ללכת אחריו וקפץ אל תוך המון אויביו לבקוע לו דרך ביניהם בחֹזק־יד ולשוב אל אנשיו. והפעם נגלה לעין מבין, כי מְסִבּוֹת המלחמות ופגעי המלכים בידי האלהים המה: אף כי הרבו המורים לירות בטיטוס, אשר לא היה לו קובע ולא שריון - כי לא יצא להלחם, רק לתור [את מחנה האויב] - לא נגע חץ אחד בבשרו, כי כל החצים ואבני־הקלע פסחו עליו ושבו ריקם, כאלו נשלחו להחטיא את המטרה. והוא גזר בחרבו בלי־הרף על ימין ועל שמאל ורבים, אשר נלחמו אִתּו, הדף בפרסות סוסיו אל עבר פניו וגם רמס את הנופלים לארץ. למראה אֹמץ־לב הקיסר הרימו שונאיו קול צעקה וחִזקו איש את רעהו להתנפל עליו, אולם בכל מקום אשר דפק שמה את סוסו, נסו אויביו מפניו והמונם נפוץ מעליו. חבריו, אשר היו עמו בצרה, דבקו אחריו, אף כי מטר חצים ואבני־קלע נִתַּךְ עליהם מאחור ומשני צדיהם, ורק תקוה אחת נשארה להם להציל את נפשם, אם יגיעו למקום חפצם יחד עם טיטוס בטרם יקיפו אותם האויבים. רק שנים מהם הרחוקים [מטיטוס] נפלו חללים. את האחד הקיפו היהודים ברכבו על סוסו ודקרוהו בחנית, ואת השני המיתו בקפצו למטה ולקחו את הסוס. ועם הנותרים שב טיטוס בשלום אל המחנה. ככה עשו היהודים חיל בקרָב הראשון הזה והדבר עורר בלבם תקוה נמהרה, והשעה הקלה אשר שחקה להם נתנה להם אֹמץ־לב הרבה ובטחון בעתיד.