מלחמת היהודים · פרק ה׳, ז׳

טיטוס עלה על ירושלים ותר את המקום ונמצא בסכנה. מקום מחנהו. סוללי הדרכים.א. בעלות טיטוס על ארץ שונאיו הלכו לפניו עבדי המלך וכל צבא הברית ואִתּם יחד הסוללים ומודדי המחנה, ואחריהם נושאי כבודת שרי־הצבא, ואחרי אנשי־החיל המזֻינים הסוככים על אלה נסע טיטוס בעצמו עם בחורי הצבא ונושאי הרמחים (הלונכיאות), ומאחוריו חיל הרוכבים אשר ללגיונות; אלה נסעו בראש לפני מכונות־המלחמה ויחד אִתּם שרי־האלף עם בחורי צבאם ושרי הגדודים (הקוהורטות), ואחריהם דגלי הצבא (הסמנים) עם הנשר בתוֶך, ולפניהם המחצצרים הנותנים את האותות, ואחר אלה כל צבא המערכה מסֻדר בשורות, ששה ששה אנשים ברֹחב. ואחרי הצבא הלכו משרתי כל לגיון ולגיון ולפניהם כבודת הצבא, ומאחורי כל הצבא נסעו השכירים וחיל־המאסף השומר עליהם. ככה הסיע טיטוס את הצבא בסדר, כמשפט הרומאים, ועלה דרך ארץ שמרון ונכנם לראשונה אל גופנא, אשר נתפשה לפני זה בידי אביו, ובה נמצא מצב הרומאים, ושם לן לילה אחד והשכים בשחר ופנה קֵדמה ועבר עוד מעברה וחנה במקום הנקרא בלשון היהודים עמק הקוצים בקרבת כפר אחד הנקרא גבעת שאול, הרחוק כשלשים ריס מירושלים. ובבואו שמה לקח עמו כשש מאות מבחורי רוכביו והלך לתור את העיר מסביב ולבחון את חֹזק חומותיה ולתַכּן את רוח היהודים, אולי יִבּהלו בראותם אותו ויכנעו לפניו בטרם יתנגח אִתּם. לאזניו הגיע דבר האמת, כי העם, המדֻכּא בידי אנשי־הריב והשודדים, חושק בשלום, אבל אינו ממלא אחרי רצונו, כי כשל כֹּחו לקום על נפשו.