מלחמת היהודים · פרק ה׳, ס״א

ג. בעת ההיא סבב יוסף את החומה - כי לא חדל לדבּר שלום אל יושבי העיר - ואבן שלוחה פגעה בראשו ומיד נפל לארץ והתעלף. למראה מפלתו הגיחו היהודים מן העיר וכמעט סחבו אותו אל העיר, לולא מהר הקיסר לשלוח אנשי־צבא להגן עליו. ובעוד אלה ואלה נלחמים, הורם יוסף שלא מדעתו מן הארץ, ורק שמץ לקחה אזנו מהדברים הנעשים מסביב, והמורדים הריעו תרועת־ששון, בהאמינם, כי עלה בידם להמית את האיש, אשר זממו לקחת את נפשו. הדבר נשמע בעיר, ולב ההמון הנשאר נפל עליו, בהאמינו, כי אמת נכון הדבר וכי מת האיש, אשר שמו בו מבטֶחָם כל האומרים לנפול אל הרומאים. וכאשר שמעה אֵם יוסף בבית־הכלא, כי מת בנה, אמרה לשומרים: ״מיודפת [ועד הנה] האמנתי זאת (כמת נחשב בעיני), כי לא יכולתי עוד לשמֹח בחייו״. אולם בהיותה לבדה עם נערותיה בכתה על מותו ואמרה: ״זה הוא שכר ברכת רחמי - כי לא אוכל לקבור את עצמות בני, אשר אליו קויתי, כי יביא אותי אלֵי קבר!״ אך שמועת השוא לא עצבה אותה זמן רב ולא הרנינה את לב המורדים. כי במהרה קם יוסף ממכּתו ונגש אליהם וקרא, כי לא יארכו עוד הימים והם יתנו לפניו את הדין על אשר פצעוהו, ואל העם קרא עוד הפעם לכרות ברית. למראה יוסף התאזר העם עֹז ובהלה נפלה על המורדים.