מלחמת היהודים · פרק ה׳, ס׳

ב. את הדברים האלה ראה יהודה בן יהודה משרי צבא שמעון, אשר הָפקד על־ידו לשמור על אחד המגדלים. ובמקצת התעורר לבו לחמול על חללי הרצח האכזרי, ועוד יותר מזה רצה לשמור את נפשו, ואסף עשרה אנשים נאמנים בבריתו ופנה אליהם בדברים: ״עד מתי נִשָּׂא את הרעות האלה? העוד יש לנו תקוה להִוָּשע, אם נשמֹר באמונה את ברית הנבל? הטרם הגיע הרעב גם עָדינו ועוד מעט ויבואו הרומאים בתוך העיר? והאין שמעון מחלל את בריתו גם עם אנשי־חסדו, ועלינו לפחוד פן יעשה בנו שפטים - בעוד אשר הרומאים נאמנים בבריתם? הבה נסגיר בידיהם את החומה ונמלט את נפשותינו וגם את העיר! ולשמעון לא יעָשה עול - הוא האיש, אשר כבר אמר נואש לנפשו - אם ימהר לתת את הדין״. כאשר הטו עשרת אלה אֹזן לדבר, שלח יהודה לפנות הבֹּקר את יתר האנשים אשר תחת פקֻדתו אל כל רוח, למען לא יִגָּלה דבר עצתו. ולעת השעה השלישית קרא אל הרומאים מראש המגדל [לבוא]. רבים מן הרומאים בזו לדבריו, ורבים לא האמינו להם והנשארים התמהמהו, בהבינם, כי לקץ זמן־מצער יכבשו את העיר באפס־יד. וכאשר רצה טיטוס לגשת אל החומה עם חמושיו, כבר נודע הדבר לשמעון, והוא מהר לכבוש את המגדל ואחז באנשים והמיתם לעיני הרומאים והתעלל בגויותיהם והשליכן מראש החומה.