מלחמת היהודים · פרק ה׳, ה׳

ה. ובעת אשר היתה העיר לשדה־מלחמה בין חורשי רעה ואספסוף ריקים ופוחזים, נדמה העם הסגור בין הלוחמים בתוֶך לגוף גדול הנכרת אברים אברים. הזקנים והנשים לא ידעו מאין יבוא עזרם והתפללו אל הרומאים ועיניהם כלו מיַחל למלחמה הבאה מן החוץ, אשר תפדם מכל צרותיהם מבית. בהלה נוראה ופחד נפלו על יושבי ירושלים, כי נסתרה מהם עצה לשַׁנות את מצבם ולא נשארה להם תקוה להשלים [עם הרומאים]. ומנוס אבד מאוהבי השלום; כי בכל מקום היו עיני השומרים צופיות ולמרות המריבות אשר ביניהם חשבו ראשי השודדים, כי האזרחים המדברים שלום אל הרומאים והחשודים במחשבתם לברוח אליהם - הם שונאים בנפש לכֻלם יחד, ועשו להם מטבח. ואמנם רק בעצה הזאת השלימו ביניהם - להמית את האנשים הטובים הראוים לישועה. וקול צוחת הלוחמים לא נדם יומם ולילה, ונוראה ממנו היתה יללת הסובלים [במסתרים]. כי הצרות, אשר התגוללו עליהם מבלי־הרף, היו להם למקור דמעה תמיד. אמנם חרדתם סגרה בעד נאקותיהם: הם כבשו מגֹדל פחדם את מכאוביהם ברובם ונאנקו דֹם - אולם אנחותיהם העצורות היו להם כענויי שחת. ואיש לא נשא את פני אחיו [ההולכים למות] בעודם בחיים ולא דאג להביא את ההרוגים אל קבר - וסבת שני הדברים יחד היה מפח־נפש האנשים, אשר נואשו מחייהם - כי אלה, אשר לא היה חלקם במלחמות־האחים, קבלו עליהם ברצון את כל הבא עליהם, בדעתם, כי הם בני־מות באין מנוס. והמורדים דרכו על החללים, אשר נערמו מסביב להם, והתנגחו איש את רעהו בשארית עֶברה, כאלו שאפו רוח עִועים מהפגרים המֻצעים לרגליהם. הם חִבּלו מחשבות־רצח חדשים לבקרים ומִלאו אחרי עצתם הרעה מיד, ולא נבהלו מכל דרכי נאצה ורֶשע. ואף בעצי הקדש מָעל יוחנן ובנה לו מהם מכונות־מלחמה. כי לפנים יעצו הכהנים הגדולים והעם לחַזק את יסודות ההיכל ולהרים אותו עשרים אמה, והמלך אגריפס פזר כסף לרֹב והביא מן הלבנון את העץ הדרוש לבנין, גזעי עצים נפלאים בהדר גזרתם ובגדלם. אולם המלחמה השביתה את העבודה, ויוחנן גזר את העצים והקים לו מגדלים, בראותו, כי אֹרך העצים יספיק כנגד הנלחמים אתו ממעלֵה המקדש. הוא אמר להקריב את המגדלים אל בית־המקדש ולהציגם מאחורי החומה למול האכסדרה במערב, כי רק שם יכול להעמיד אותם, תחת אשר שאר חלקי הר־הבית נפסקו על־ידי מדרגות למרחוק.