מלחמת היהודים · פרק ה׳, ד׳

ד. ככה נחלקו עוכרי ירושלים לשלשה מחנות: אנשי אלעזר, השומרים על בכּורי הקֹדש, הִצו ברוח שכרון על יוחנן, ויוחנן ואנשיו בזזו את בני העיר ורָבו בשמעון ואנשיו. וגם לו היתה העיר לטֶרף במלחמתו עם צריו. ומדי היות מלחמה ליוחנן מפנים ומאחור, חצה את אנשיו להלחם לשני עברים: אלה ירו מן האולמים בשונאיהם העולים עליהם מן העיר, ואלה הגַנו על עצמם במכונות־מלחמה בפני המורים עליהם מבית־המקדש. וכאשר רָוח לפעמים ליוחנן מצריו העומדים למעלה, כי עיפו ממלחמתם או שתו לשכרה ושבתו מריב לזמן־מה, היה יורד בלב אמיץ עם רבים מאנשיו להלחם בשמעון ושולח אש בבתים המלאים צידה מכל המינים בחלק העיר אשר פנה שמה. וכדבר הזה היה גם שמעון עושה, מדי רדפו אחרי יוחנן לעת ברחו מפניו. ככה השחיתו שניהם את הלחם, אשר הכינה העיר לעת מצור, ובזה עשו טובה לרומאים, כי נתקו בידיהם את עורק כֹּחם. כי כל המקומות מסביב להר־הבית היו למאכֹלת אש ו[חלק] העיר אשר בין שני השונאים בתוָך נהפך לשדה־מערכה שומם וכמעט כל הצידה הנמצאה בירושלים היתה לבָער - הצידה אשר היתה מַספקת את צרכי יושבי העיר למצור שנים לא מעט. ולאחרונה הסגיר הרעב את העיר בידי האויב - אמנם איש לא האמין, כי יקום הדבר הזה, - ורק ידי המורדים עשו והבינו זאת!